גופים עליונים (נפש). הגוף האטמני

הגוף האטמני

מילות מפתח: אידיאל, שליחות חיים, גורל, קצב חיים.

הגוף האטמני — הדק ביותר מבין שבעת הגופים, המהווה לתודעה הרגילה נושא עדין ביותר, אשר בכל מקרה, ניתן לתפוס אותו רציונלית בקושי רב. הוא מכיל מידע המגדיר את השליחות, כלומר את הייעוד העיקרי של האדם בחייו, וכן את התכונות העיקריות של גורלו, שבמסגרתו תתממש שליחות זו.

האנרגיה של הגוף האטמני — היא העיקרית מכל האנרגיות המשפיעות על חיי האדם. תנודות אטמניות, כשהן נרשמות על ידי התודעה, נתפסות על ידי האדם כסמכות מוחלטת, שאינה ניתנת לספק או לתיקון. כהסבר לפעולותיו, המוכתבות על ידי אנרגיות אטמניות, הוא אומר בדרך כלל: "לא יכולתי אחרת", וההערה הנוספת נקטעת. כך מוזיקאי לעתיד יהיה מוקסם ממנגינת כינור ששמע לראשונה, ואופה קונדיטור — ממראה עוגת אגוזים, את טעמה יחוש מרחוק, אך בוודאות מוחלטת.

הגוף האטמני יכול להיות חזק וחלש, רופף וצפוף, אמורפי ובעל גבולות ברורים, נקי ומטופח או, להיפך, מלוכלך ושופע טפילים, ועל כל אלה על האדם לחשוב מדי פעם, לנחש מסימנים עקיפים (ולפעמים אף ישירים) את צרכיו הדחופים ביותר ולספק אותם ככל האפשר.

ככלל, הוא נסתר מתודעת האדם או מורגש על ידו בעמימות רבה, אך לפעמים, להיפך, הוא מתגלה בבהירות יוצאת דופן, ואז משתנה מצבו הרגיל של תודעת האדם ותפיסתו, ודברים שלא יכול היה לחשוד בהם נראים לו. כשחוזר, האדם בדרך כלל שוכח את החוויה, אך נשארת לו תחושה כללית של משהו יוצא דופן ומואר, שאינו מוצא מילים ומושגים הולמים לביטוי בשפה רגילה.

שליחות אינה כל חיי האדם. ליתר דיוק, לנסיבות ועלילות חיים שונות יש יחס שונה לשליחות: חלקן ישיר, אחרות — עקיף בלבד. בהתאם לכך, שידורים אטמניים במקרה הראשון יהיו תכופים ומוגדרים, ובמקרה השני יהיו פחותים בהרבה, וייתכן שאדם יחוש עקב כך אף "חופש" מסוים, שאינו במקרה זה אלא אפשרות למסור חלק מחייו לרשות כוחות כאוטיים.

השיטה העיקרית לשיפור הגוף האטמני היא יצירת אידיאל התואם את שליחות האדם, והרס אידיאלים שאינם קשורים אליה. השליחות מוצאת את ביטויה בכל הגופים העדינים, ובהתאם לה, נבנית אצל האדם תמונת עולם ומערכת אתית (הגוף הבודהיאי), מתרחשות סדרות של אירועים קונקרטיים (הגוף הסיבתי), אשר מובנים באופן מסוים (הגוף המנטלי) ונחווים (הגופים האסטרלי, האתרי והפיזי).

העיקרון העיקרי של ניהול האורגניזם קובע: החלק שבו משתנה בראש ובראשונה הוא זה שאליו מכוון הקשב של האדם. כיצד בדיוק ישתנה חלק זה – זו כבר שאלה אחרת, אך בכל מקרה, בעיסוק ממוקד בגופו האטמני, האדם משנה אותו בוודאות.

אי אפשר לחיות בלי אידיאלים, מכיוון שהם מהווים מקור אנרגיה עיקרי ובלתי ניתן להחלפה של האורגניזם. המורכבות טמונה בבררנות המיוחדת של הגוף האטמני, שעבורו אנרגיית אידיאלים שאינם תואמים את השליחות אינה מקובלת. ההתקרבות לאידיאל העצמי מתבטאת ביותר מבהירות – לאדם אין שום ספק בכך שהוא רוצה משהו מסוים – הוא רוצה זאת בכל ישותו וללא סייגים קלים, כשהוא חש את חיבור האגרגור הקארמתי, כזרימת כוח ובהירות של תודעת הדרך הלאה.

עם זאת, לא תמיד הייעוד בחיים מתגלה בעוצמה כזו ובזמן מוקדם מספיק. לרוב, יש לחפש את האידיאל זמן רב ובתחושת חוסר תקווה מוחלטת, ואנשים רבים סבורים שהם יסתדרו גם כך, ומדחיקים את כל הבעיות האטמניות הספציפיות לתת-המודע. מכך, הגוף האטמני, כמובן, אינו נעלם לשום מקום, אך הוא נכנס להזנחה. זרמי האנרגיה דרכו פוחתים ומתנוונים, ומתפתחים בו טפילים שונים: האדם מתחיל לחוש מחנק רוחני מיוחד, געגוע, פסימיות שקטה וחוסר תקווה בנסיבותיו ובעצמו. אם מחלה זו מוזנחת, היא יורדת בהדרגה כלפי מטה ופוגעת בכל הגופים עד הפיזי כולל, ואז הטיפול הופך לקשה מאוד.

במקרה שבו האידיאל בכל זאת מתגלה, אזי, ככלל, מצפה לאדם דרך ארוכה של עיצובו והגנה מפני הסביבה האטמנית האגרסיבית של סביבתו.

ניתן להבחין בארבעה שלבים עיקריים בהתפתחות הגוף האטמני. בשלב הראשון, האדם ניזון מאנרגיית אידיאלים זמינים לכלל, גם אם אינם טהורים במיוחד, אך זה אינו מפריע לו. בשלב השני, אנרגיה זו מפסיקה לספק אותו, והאדם מתחיל לעסוק בחיפושים רוחניים במובן הצר של המילה, כלומר מחפש אידיאלים ומטרות עליונות שיעוררו אותו השראה. בשלב השלישי, אידיאלים אלה מתגלים, והאדם שמח לשרת אותם. בכל השלבים הללו, עם זאת, הוא פועל כצרכן של אנרגיה אטמנית מהעולם החיצוני, או ליתר דיוק, מהמישור האטמני. ורק בשלב הבא, הרביעי, הוא מתחיל לפעול, יוצר אידיאלים חדשים באגרגור אטמני כלשהו, שבהם יוכלו להשתמש אנשים אחרים בעתיד.

אדם בעל גוף אטמני חזק יכול להפוך למנהיג דתי — אנשים הולכים בעקבותיו, הורסים את חייהם הקודמים ואינם מצטערים על כך, כי הוא מעניק להם תחושה של שלמות ומשמעות עליונה של הקיום, ונוכחותו גורמת להם פשוט להיות מאושרים — ללא סיבות נראות לעין. קשרים אטמניים מסוג זה מתאפיינים בחוסר אנוכיות, מסירות מוחלטת ואי-אפשרות מוחלטת להסבירם באופן רציונלי-מנטלי.

אידיאלים באים בארבעה סוגים: בהירים, ביניים, אפלים ובובתיים, או מזויפים. אידיאלים בהירים הם סמלים לערוצים לאגרגורים אטמניים גבוהים; אפלים — לנמוכים (גם הם אטמניים); ואילו אידיאלים בובתיים אינם אידיאלים במובן המדויק של המילה, כלומר, אין מאחוריהם למעשה ערוצים כלשהם לאגרגור אטמני זה או אחר, אך הם מתיימרים לכך ויכולים לשמש את האדם למטרות יישומיות.

בגוף אטמני חזק, לבלבל אידיאל אמיתי עם אידיאל בובתי קשה למדי: הם נבדלים בערך כמו גור חי מצעצוע מתפתל. אולם, כאשר האנרגיה האטמנית חלשה, ההבדל במבט ראשון כבר אינו כה ברור, שכן כל התנועות כאילו מואטות מאוד, אך בכל זאת אידיאל אמיתי — זה משהו חי, ואילו אידיאל בובתי — לא. מאחורי הראשון לא עומד דבר, ואילו מאחורי השני נמצא אגרגור — כלומר מקור כמעט בלתי מוגבל של אנרגיה. עם זאת, גם לאידיאל בובתי יש אנרגיה מסוימת — זו שהושקעה ביצירתו כאובייקט מסוים בגוף האטמני.

העידן המנטלי הרגיל אותנו לכך שהאמת היא מה שניתן להוכיח. אולם, שיפוט כזה אינו עומד בביקורת, ולו רק מכיוון שמושג "הוכחה" עצמו שייך למישור המנטלי, ואינו ישים לאחרים, שלא לדבר על כך שטיעונים הנחשבים משכנעים מאוד בתקופה אחת, נשמעים באחרת, במקרה הטוב כפרודיה על הוכחה, ובמקרה הגרוע — כשטויות מוחלטות.

אידיאלים בובתיים קלים מאוד לזיהוי: הם אינם גורמים לתנודות תגובה כלשהן בגוף האטמני, כלומר, האדם אינו חש התרוממות עליונה, התלהבות, תחושת שמחה יוצאת דופן, רצון להקדיש את כל חייו לאידיאל או משהו כזה.

לפיכך, מורים רוחניים ניתנים לחלוקה לשלוש קטגוריות עיקריות: לבנים, שחורים ואפורים. הראשונים מחברים את תלמידיהם לאגרגורים אטמניים גבוהים, ויוצרים ומפעילים אידיאלים גבוהים; השניים, להיפך, מכוונים את התלמידים כלפי מטה, לאגרגורים אטמניים קשוחים ולאידיאלים שטניים; ואילו השלישיים מנתקים את התלמידים מכל אגרגור אטמני שהוא, נועלים את ערוציהם לאידיאל בובתי, ודרכו סופגים את האנרגיה האטמנית הקיימת אצלם.

אידיאלים ניתנים להשוואה למגדלורים, שהם בו זמנית גם תחנות הזנה, על נהר האבולוציה האישית המתפתל. כדי לראות אידיאל, יש להשקיע מאמץ מסוים. אולם, ההתקרבות אליו מתוגמלת בכמות אנרגיה משמעותית – עד להופעת המגדלור הבא, המבטל אוטומטית את הקודם ודורש מהאדם שינוי כיוון. כמובן, אידיאלים משתנים לעיתים רחוקות למנוגדים לחלוטין, אך מתוקנים במהלך החיים לפעמים באופן מהותי מאוד. עם זאת, בנוסף למגדלורים שלו, אפשר לראות לעיתים קרובות מגדלורים זרים, או אותות פיראטיים, המפתים את הספינה אל הסלעים, וכן מצופים, שאינם מאירים בעצמם, אלא רק משקפים את האור המוטל עליהם ואינם מצביעים על שום דרך – כאלה הם האידיאלים הבובתיים.

משימתו של מורה רוחני היא לעזור לאדם להתמצא בין אותות האור הסובבים אותו. מורה לבן יצביע על מגדלור הבא — אך התלמיד חייב לראות אותו (וגם לשנות כיוון) בעצמו; מורה שחור יצביע על מגדלור פיראטי זה או אחר — ובראש הפיראטים יתענג בעצמו על האנרגיה האטמנית שהשתחררה בהטבעת הספינה, ובמזל גדול יתפוס שבויים וימכור את נשמותיהם לעבדות לגאגטונגר. מורה אפור ישתדל לכוון את מסלול התלמיד אל מצופים חסרי משמעות, כלומר לכוון אותו לאידיאלים מזויפים, כדי להתחבר דרכם בוומפיריות לגוף האטמני של התלמיד ולספוג את האנרגיה שלו מבלי שירגיש.

יש לציין כי המורה האמיתי של האדם יהיה זה שיעזור לו להתקרב לביצוע מדויק יותר של שליחותו האישית. עזרה זו עשויה להידרש בכל גוף — חשוב רק שהיא תגיע בזמן ותהיה הולמת. אולם, באופן מסורתי, מורה רוחני נקרא אדם הפועל על אנרגיה אטמנית ובחלקו בודהיאלית, והמחבר ידבוק בהגדרה זו.

מורים שחורים אופייניים לאנשים (ולזמנים) בעלי אנרגיה אטמנית חזקה, כאשר נוצרים אידיאלים רבים שהאדם מתחיל להתבלבל בהם: אמיתיים, כלומר כאלה הפותחים כניסה לאגרגור אטמני זה או אחר, כולם כאלה, אך המשימה דורשת בחירה מדויקת, שהאדם עדיין אינו מסוגל לה. אז מופיע מורה רוחני שחור, המכוון את האדם בתקיפות לאידיאלים שאינם תואמים בוודאות את משימתו. לאחר זמן מה, הדבר מתבהר, ולאחר "מגדלור הפיראטים", כשהוא אוסף סירה קטנה משרידי הטביעה, האדם יוצא בה למסע רוחני חדש באנרגיה אטמנית צנועה בהרבה, אך גם בהיותו קשוב הרבה יותר לבחירת האידיאל ולמשוב ממנו.

מורים אפורים אופייניים לאנשים (ולזמנים) בעלי אנרגיה אטמנית מופחתת. כאן אנרגיית האידיאלים קטנה, כלומר אורם עמום וקשה מאוד לזהותם — ובכל זאת יש להתמצא לפיהם, תוך הכפפת גופים תחתונים חזקים בהרבה (בודהיאי, סיבתי וכן הלאה) לגוף האטמני החלש. הפחתת האנרגיה האטמנית היא אולי הניסיון הקשה ביותר לאדם, סוג של צום רוחני, שיכול להימשך חיים שלמים ולא בהכרח קשור לחטאים בעבר: לקוסמוס, ובפרט למישור האטמני, ישנם קצבים משלו, שעדיין לא נחקרו היטב, אך קיימים באופן אובייקטיבי לחלוטין, ומשפיעים על גורלות של אנשים בודדים ושל דורות שלמים.

לכן האידיאלים תמיד שונים: אידיאל של שירות האמת, אידיאל של יושר, משפחתי, קבוצתי, פוליטי וכן הלאה. אך תופעת אידיאל הרשלנות ראויה לבחינה פילוסופית מיוחדת, שכן תופעה זו התפשטה כל כך עד שבלב המחבר אף התגנב ספק: האם השטן הפלנטרי לא שינה לאחרונה טקטיקה, והחליף על דגליו הבוטים ביותר את המילה "רע" ב"רשלנות".

אידיאל הרשלנות, במובן מסוים, מנוגד לרעיון מילוי השליחות וקשור קשר הדוק למושגי השוויון וההעתקה. אדם בעל גוף אטמני חזק ושליחות אישית ייחודית מורגשת בבירור, לא יעלה בדעתו לא רעיון השוויון ולא הניסיון להתחמק. רשמים אישיים מושלכים בדרך כלל על העולם. ואם אני מרגיש את ייחודיות גורלי, אז, באופן טבעי למדי, אעביר נסיבה זו גם לאנשים אחרים. ולא רק לאנשים, אלא גם, למשל, לחפצים או לקבוצות חברתיות. אז רעיון השוויון פשוט לא יתאים בראשי: גורל האיכר הוא דבר אחד, גורל תושב העיר הוא אחר, וגורל המלך הוא שלישי.

באשר לרשלנות, היא נשללת על ידי תנודות אטמניות חזקות, אשר משתלטות על האדם לחלוטין ומנהלות ישירות את כל גופיו. אך אנשים נלחמו למען חופש הבחירה, מבלי לזכות בו בהתפתחותם האבולוציונית. וכתוצאה מכך נחלשו והתערערו הקשרים בין הגופים, "משחררים" אותם זה מזה. לכן, ביסוד הרשלנות (ומחלות האורגניזם) טמונה אי-התאמה בין הגופים**: אני צריך לעשות דבר אחד (גוף בודהיאי), אני עושה דבר אחר (גוף סיבתי), אני חושב על דבר שלישי (גוף מנטלי), ואני מוקסם מדבר רביעי (גוף אסטרלי).

יש לציין כאן כי באופן כללי, יכולת האדם להבחין בין גופיו ומישורי העולם העדין מפותחת מצוין, ואין צורך להיות מיסטיקן כדי להבחין בין הגוף האטמני לגוף האסטרלי. אולם, הגוף המנטלי המפותח יתר על המידה של האדם הממוצע בימינו נוהג להתערב בכל ענייניו, בפרט במדיטציות של גופים עדינים יותר, ולעוות אותם באופן גס. לכן, ניסיונות של מידול מנטלי של חוויותיו העדינות מובילים בהכרח לעיוות של שלושת הגופים העליונים, ובפרט, של החוויה הדתית והאינטראקציה עם האידיאל. אמונה אינה תוצר של שיקולים לוגיים (גוף מנטלי) או של ניסיון חיים חיצוני ישיר (גוף סיבתי).

מנקודת מבט אגרגורית, אידיאל אינו אלא סמל של ערוץ לאגרגור אטמני. והתכווננות לסמל זה (לדוגמה, חזרה על תפילה או שם האל) מחברת את האדם לערוץ זה. בהקשר זה, מקבלים משמעות רבה מאוד טקסטים של תפילות שבהם משתמשים המאמינים, לעיתים קרובות מבלי לחשוב על כך, שבעצם, הבורא היחיד יודע טוב יותר מהאדם מה האחרון צריך.

אולי הגיע הזמן שקצת אצום, והוא רואה זאת, ואני, במוחי הדל, איני שם לב ומבקש לעצמי מה שעדיף לי שלא יהיה לי. באשר לפיתויים, ברור שגם הם נחוצים לי מתישהו, והוא יודע טוב יותר מתי ובאיזו צורה יש לאפשר לשטן להתקרב אליי.

מצד שני, במקרה של חוסר איזון חריף בין גופים וזרמי אנרגיה באורגניזם, תפילה שנמצאה במדויק או פשוט פנייה כנה ל"אני" העליון של האדם יכולה להביא לריפוי מיידי או להקלה משמעותית — אך פנייה כזו לעיתים קרובות אינה קלה למצוא.

המוחלט האטמני — מקור כל השליחויות האפשריות והשאיפות העליונות. כאן שואבים השראה מייסדי הדתות. את נשימת המוחלט האטמני חשים אנשים המגשימים באופן יצירתי את שליחותם בחיים. ברגעים מסוימים וגבוהים, ניתנת להם האפשרות לתקן אותן חלקית, ובכך גם להשפיע על השליחות הקוסמית של כדור הארץ והשמש. יצירה אטמנית אסורה ברוב הדתות, שכן הנביאים בדרך כלל טוענים שהם מביאים את האמת הדתית בסופו של דבר.