הגוף החומרי – מולקולרי

טבעו של הגוף הפיזי

מילות מפתח: שרירים, עצמות, עור; תנועה, אנטומיה; מאפיינים אנטומיים.

אנו עוברים לבחינת הגוף התחתון של הקליפה הצפופה. הוא קשור באופן אינטימי לגוף התחתון של הקליפה הדקה, כלומר הקאוזאלי. קשר זה בא לידי ביטוי, למשל, בכך שקשה לנו להתייחס לאירוע כמשהו שאינו מוצא את ביטויו במישור הפיזי, וחלק ניכר ממאמציהם של יחידים וקולקטיבים מוקדש לעיבוד סמליות ריטואלית, המממשת את המישור הקאוזאלי.

האדם הממוצע, לעומת זאת, כמעט ואינו חש את גופו, או ליתר דיוק, חש בו כאילו היה בתוך חליפת חלל לא נוחה עם מעט מפרקים צירים: זוג בכפות הרגליים, זוג בברכיים, זוג בירכיים; עמוד השדרה מקובע בחוזקה במצב של סוגר עגול; ומצבו של הצוואר המסכן כה עגום, עד כי המחבר מציע לכל המעוניין לוודא זאת בעצמו.

המוחלט הפיזי הוא מקור מרחב-זמן פיזי; ניתן לרמוז עליו בתפיסות פיזיות מודרניות של אנרגיית אפס הוואקום ויכולתו "להוליד" מתוכו חלקיקים. אדם בעל קשר למוחלט הפיזי יכול, למשל, ליצור "מאין" חפצים שונים (באגדות יכולת זו מסומלת על ידי מפת שלחן קסמים) במידה שלא תסתור את הקארמה של המרחב הפיזי. אולם, לשם כך נדרשת תחושה עדינה מאוד של המישור הפיזי ברמת היכולת לתפוס באופן ישיר גופים ומסות הממוקמים בכל אזורי המרחב.

זה מדהים כמה מעט אנשים רואים ומרגישים את גופם הפיזי, וכמעט שאינם מבינים איזו השפעה יש לו על המרחב ועל הסביבה. הסיבה לכך, בין היתר, היא ההבדלים החדים בין הגופים. לדוגמה, יכול להיות לאדם גוף אסטרלי גס ופרוע, אך יחד עם זאת גוף פיזי שקט, צנוע ומדוכא. ולעיתים קורה גם ההפך. אך ככלל, האדם מזדהה דווקא עם הגוף האסטרלי, ובכך יש לו תפיסה מעוותת לחלוטין לגבי הגוף הפיזי.

כדי להבין מה זה אומר, דמיינו שאתם צריכים לצייר דיוקן של אדם בתנוחה הטיפוסית ביותר שלו או בתנועה אופיינית. באיזה סגנון תציירו אותו? איזה קו אופייני ביותר: קו דק, עבה, ארוך, קצר, ישר, אלכסוני; סגלגל; משולש; מלבן... יופיע בכל מקום בדיוקן ובמתאר הכללי שלו? באיזו טכניקה ציורית או רישומית תשתמשו: אקוורל, גואש, פסטל, טמפרה, שמן; עיפרון, פחם, עט? מה יהיו הצבעים העיקריים של הדיוקן והרקע? אנשים שרגילים לענות על שאלות כאלה לא בהכרח הופכים לציירים (אם כי, כמובן, הם כאלה מבפנים, כלומר עבור האגרגור הקארמתי שלהם). אולם, מבלי לדעת לענות עליהן, אדם אינו יכול לטעון שהוא רואה ומרגיש את הצורות סביבו באופן מספק ובעל תרבות מרחבית.

תרבות תנועה ותחושת מרחב

בדרך כלל, בתרבות גופנית מתכוונים לאמנות התנועה ואימוץ תנוחות מסוימות – ללא קשר למקום הימצאו של האדם. במילים אחרות, לרקדן, לאתלט, לאקרובט, למתרגל האטה יוגה, כדי להדגים את כישוריהם, דרוש משטח ישר ולא חשוב במיוחד מה נמצא סביבו: יער, קירות בית בטון או אצטדיון עם צופים. לעיתים מוכנסים לחלל התצורה חפצים נוספים, אך ככלל, בצורה פשוטה מאוד ובכמות קטנה: סרט, חישוק, מתח, מקסימום מקבילים.

אולם, מדיטציה של אדם במרחב פתוח או במרחב עם חפץ פשוט אחד היא מלאכותית ביותר. האדם נוצר לחיים ולתנועה בעולם מלא בחפצים מורכבים ומגוונים, ולעתים קרובות גם בתנועה. ותרבות גופנית אמיתית פירושה בראש ובראשונה היכולת להסתגל למציאות הסובבת אותו, תוך השתלבות הרמונית בה.

מה זה אומר? כשאדם הולך ביער, הוא מבין שעדיף ללכת בשביל מאשר לטפס ישר דרך שיחים, ערוצים, ענפים יבשים וסחף, תוך סיכון לשבור רגל או ליפול לבור מים.

אדם שאינו חש את היער פיזית, מרגיש בו את מרחבו התצורה מצטמצם בחדות: הוא מפחד לצעוד הצידה; הוא מסתכל סביבו כל הזמן, מחשש שיתברבר; אינו מבדיל בין קרחת יער אחת לאחרת; ויוצא מהיער בהקלה גדולה, כאילו עזב את כותלי בית סוהר. ובמובן מסוים, כך הדבר. בשני המקרים, מרחבו התצורה גדל בחדות.

צמחים ובמיוחד בעלי חיים מחזיקים במרחב קונפיגורטיבי עשיר ומורכב לאין שיעור מאשר מינרלים, ולכן יצירת יחסים תרבותיים עמם קשה בהרבה, אך במקרה של הצלחה, המדיטציה הנוצרת מניבה תוצאות אדירות.

צורות צמחיות וחיות הן בעלות אנרגיה יוצאת דופן. באינטראקציה עמן, האדם תופס את גופו ואת יכולותיו הנסתרות. ממה מתחילה תרבות הגוף של הילד? בגיל שנה הוא לומד ללכת (ואם יתמזל מזלו עם הוריו, לשחות) ומתחיל להתמחות בשטח מגוון, טיפוס על עצים ומשחק עם בעלי חיים. ואין תחליף לפעילויות אלו. דווקא הן, ולא כוח פיזי ופרופורציות גוף "נכונות", קובעות בראש ובראשונה את תרבות הגוף של הילד. האם הוא יכול לטפס על עץ, לבלות שם שעה מבלי להשתעמם, ולחזור מבלי לקבל ולו שריטה אחת? האם הוא יודע איך להרים כלב כך ששניהם ייהנו? האם הוא מסוגל להבחין לפי קול ומראה בין דוכיפת לתוכי, ובין גיבתון לזמיר וכדומה?

אפילו למצב יומיומי כזה, כאשר חתול נכנס לחדר בדירה זרה שבה נמצא אדם, ניתן להגיב באופן שונה לחלוטין. רק גס רוח חסר חינוך פיזי לחלוטין מסוגל להתעלם לחלוטין מהאירוע ולהתנהג כאילו אין שום חיה בחדר. בכל מקרה, את האורח החדש יש לברך בחביבות ולהצטמצם מעט במרחבו התצורתי, לפנות לו מקום.

לאחר מכן, החתולה תתחיל לבצע תמרונים כאלה ואחרים: למשל, תקפוץ על אדן החלון, תכופף את גבה לקשת, תרעד בזנבה, תיילל, תרד אל הספה, ומשם תיעלם מתחת לשולחן, שם תעשה רעש כלשהו ותשתתק לזמן מה. כל התנועות הללו מלוות במפולת שלמה של שינויים מרחביים, שאדם צריך להקשיב להם ולהתאים את עצמו ככל האפשר. אם גופו מספיק "תרבותי", הוא ירגיש עליו את הדי תנועות החתולה בחדר: פתאום יתכווץ וירפה מהר שריר כלשהו ברגל, יד ימין תרעד מעט, הכתפיים יתכופפו קלות, השפתיים יתעקמו מעט, נטיית הראש תשתנה וכדומה.

אם ההסתגלות לתנאים המרחביים החדשים תעבור בהצלחה, תופיע אצל האדם לאחר זמן מה תחושה של נוחות עמוקה בחדר עם החתולה, השונה מהותית משהותו הקודמת בחדר ללא חתולה. אם המדיטציה המרחבית הזוגית שלו עם החיה תופעל בעוצמה מיוחדת, החתולה, בצייתה האינסטינקטיבית לרצון המרחבי, תצא מתחת לשולחן, תקפוץ על הכורסה ותתמקם על ברכיו לזמן מה, וכאשר המדיטציה תיחלש, היא שוב תלך לענייניה. אך החדר לאחר מכן יקבל עבור האדם מראה שונה לחלוטין – הרבה יותר רך וידידותי. ומרחבו התצורה בו יהפוך רחב יותר באופן משמעותי. למשל, הוא יקבל אישור להתקרב מאוד למזנון ולבחון את תכולתו מבעד לזכוכית.

מדיטציה על תחושת המרחב

שבו בנוחות בכורסה והירגעו, אך אל תעצמו את העיניים (אם עיניכם ייעצמו מעצמן ותיפלו לשינה עמוקה, הרשו לעצמכם לנוח, שכן לתפיסה מלאה נדרשת רעננות.). האם אתם באמת מרגישים נוח? סביר להניח שתנוחתכם אינה מסונכרנת מספיק עם מיקום הרהיטים. וכדי לבטל אי-התאמה מעצבנת זו, ננסה להתמזג עם החדר בגופנו, ממש להפוך אליו. לשם כך, יש תחילה לחלק את אבריכם ואיבריכם בין פריטי הריהוט, והדרך הקלה ביותר לעשות זאת היא על פי עיקרון גיאוגרפי.

אז, אתם הופכים לחדר, או ליתר דיוק, גופכם הפיזי (לא אתרי!) בא איתו לידי התאמה. במילים אחרות, כעת אתם לא מתיישבים בכורסה, אלא החדר ממקם אתכם בה ועושה זאת בחלקים. מעל ראשכם תלויה מנורה עם אהיל? מצוין. זה יהיה ראשכם, והפרנזים יהיו שערכם. מאחורי משענת הכורסה עומדת ספרייה. היא תהיה גבכם, והספרים יהיו צלעותיכם וחוליותיכם. אתם תרגישו אותם מיד, ותרצו לשנות איכשהו את תנוחת הגב, ואולי לסדר מחדש את הספרים בספרייה או להזיז מעט את הספרייה עצמה. מימין על המדף עומד פטיפון: המדף יהפוך לאמה, הפטיפון לכף היד, זרוע הטון לאגודל ומחט הפטיפון לציפורן שלו. ידכם תשנה מעט את מיקומה על משענת היד, ייתכן שכף היד תרפה מעט ותשכב בצורה בטוחה יותר. משמאל על אדן החלון עציץ עם פרחים – אוזן נהדרת. הראש יסתובב מעט, וצלילי הרחוב יפרצו לתודעתכם: נביחת כלב מרוחקת, צעקות ילדים, רעש מחפרון. מלפנים משמאל הספה עם הכריות תהפוך לירך, וההדום והכיסא לידה לברך ולשוקיים, השטיח לכף הרגל. בתהליך זה תופיע ברגל תחושה עמוקה מיוחדת, והיא תסתובב איכשהו במרחב, כאילו מצאה בדיוק את מקומה. בסגנון זה יש לעבור על כל הפריטים העיקריים בחדר, תוך התאמתם לחלקי הגוף ולאיברים הפנימיים. הבטן תהפוך לטלוויזיה, הישבן לכורסה שעליה אתם יושבים, וכן הלאה. בשלב מסוים תרגישו שינוי איכותי בהרגשתכם. אתם תפסיקו להבחין בין עצמכם לבין החדר, כלומר, כאילו תתמזגו איתו פיזית, ותרגישו נוחות רכה בעוצמה יוצאת דופן וצפיפות כבדה של המרחב הסובב, שיחבק אתכם כמו מים באמבטיה חמה, אך הרבה יותר רך ועמוק.

אף על פי כן, עלולים להתעורר קשיים, שכן לא תמיד תצליחו להסתובב כרצונכם: הגבלות של רצועות נוקשות וסידור רהיטים מגושם, שגופכם יתקשה להתאים אליו, יורגשו. אך מצד שני, תרגישו היכן עליכם למתוח מעט ואיזו סידור מחדש של הרהיטים רצוי.

לכן, תמיכה בבית כצורת חומר מורכבת – משימה חשובה ביותר. ובבחינה מדוקדקת היא מתגלה כעדינה למדי. בראש ובראשונה, הבית חי: הבניין מזדקן, הרהיטים וכלי הבית מתבלים, מוחלפים בהדרגה בחדשים; ולבסוף, בני המשפחה נולדים, גדלים ומתים. לכן, מרחב התצורה של הבית משתנה ללא הרף, והסידור של הרהיטים ובני הבית בחדרים, שהיה נוח לו לפני שנה, עשוי כעת כבר לא להתאים לו. אז עקרת בית טובה מפסיקה לחוש את ההנאה הרגילה במהלך הניקיון.

כאשר אדם מופיע בחדר ונע בו, הוא משנה באופן דרמטי את תכונותיו המרחביות. בהיותו ישות גבוהה יותר בהשוואה לרהיטים ולקירות, בעלת פוטנציאל מרחבי עצום, אדם יכול לחצות באופן גס וברברי את כל האנרגיה המרחבית של החדר, מה שהחדר יחווה כגירעון והשפלה. הוא יכול להשתמש בה למטרות אישיות, או שהוא יכול לנסות להשתלב בעדינות בעיצוב הפנים, ולמצוא לעצמו את המקום שהחדר מציע לו.

התנהגות מרחבית

נושא ההתנהגות המרחבית קשור קשר הדוק לנושא, אם תרצו, הבדידות הפיזית של האדם. בדידות מוסרית יכולה להתקיים גם בקרב חברים ובמשפחה גדולה – זוהי בעיה של הגוף הבודהי, הנפתרת על ידי התגברות על אגוצנטריות כעמדת חיים והרחבת התודעה המהותית, הכוללת אנשים אחרים וחייהם.

לדוגמה, כשמדברים עם אדם, צריך לדעת למצוא לו ולעצמנו את המקומות המתאימים ביותר בחדר, ובראש ובראשונה, להושיב אותו במרחק הנכון מאיתנו: לא קרוב מדי, כדי להגן על מרחבו התצורה מעצמנו, אך גם לא רחוק מדי, אחרת לא תיווצר מדיטציה מרחבית מורגשת.

לדוגמה, כאשר הוא, שנסחף לביטוי עצמי, מתחיל לזגזג, מפעיל את הבעות הפנים ופשוטו כמשמעו פולש למרחב התצורה שלכם, כך שאתם רוצים להתרחק, עליכם להצטמצם בגודלכם ולהפוך לצופה מכובד – קטן, אך עדיין מורגש בבירור, כדי שלשותף לא תיווצר התחושה שעזבתם לחלוטין, והוא מתמסר למונולוג לבדו.

להיפך, אם אתם רואים שהשותף יושב בחוסר ביטוי וכמעט ללא תנועה, ומצפה בבירור ליציאתכם לבמת המרחב, עליכם לעשות זאת ולמלא את הריק שביניכם: לחייך, לעשות מחווה יד מדויקת כזו או אחרת באוויר, פשוט לשבת בנוחות רבה יותר, אך לעשות זאת מבלי לדחוק את השותף ולהותיר לו אפשרות לקיום והתבטאות מרחביים משלו. אך כמובן, בבסיס המדיטציה המרחבית נמצא הדמיון: צורות, מחוות, ולבסוף, סוגי קיום מרחבי.

ככל שרמת האבולוציה של אובייקט גבוהה יותר, כך הוא יכול לבצע פעולות עדינות יותר עם המרחב.

דמיינו שגבר שאתם מכירים זמן רב ומנהלים איתו קשרי ידידות, אך לא יותר מכך, מגיע לבקר אתכם. הטקס הרגיל של פגישתכם כולל חיוך ובמקרה קיצוני לחיצת יד קלה, אך היום פניו מביעים שמחה יוצאת דופן והוא מושיט אליכם ידיים כדי לחבק אתכם בחיבוק הדוק, גברי ללא ספק. אין לכם זמן לחשוב, וגופכם הפיזי פועל מעצמו. התגובה שלכם:

       
1. קופצים מיד הצידה ונותנים לחוצפן סטירה.
       
2. משתחררים בכוח מהחיבוק.
       
3. נשארים בחיבוק, אך מתאבנים לחלוטין, ביידיים שלובות על החזה.
       
4. עומדים רגועים, מחייכים, ידיים מורדות.
       
5. מחבקים את הגבר בכתפיו, נצמדים אליו קלות ומנשקים אותו בלחי.
     

משמעות המבחן היא כדלקמן: גברים מסביב, החשים את המישור הפיזי, אינם צריכים לחבק אתכם כדי להבין מה תהיה תגובתכם, שכן גופכם מגלה אותה בכל תנועה, וגופם שלהם חש היטב את מצב רוחו ואת כוונותיו.

חינוך מיני פיזי אינו מתחיל כלל כשמסבירים לילד את "סוד" ההתעברות והלידה. ילדה שהתמקמה בנוחות במזלג עץ, תדע בגיל בוגר יותר לשבת על ברכיו של הגבר האהוב, מבלי למחוץ לו דבר, וכשהוא ירים אותה, היא לא תרגיש כמו שק תפוחי אדמה קשור רע. ילד שיודע ללטף חתול ולגרד לו מאחורי האוזן כך שיגרגר, לא יתפוס בנעוריו את חברתו כמו ידית של חשמלית ולא יגרור אותה למיטה כמו אלומת חציר.

איברי המין אינם קיימים בנפרד משאר הגוף, וללא שיתוף הפעולה הכללי של הגוף, מעשה מיני (נכון יותר לומר ריקוד) אינו אפשרי כלל. אולם, ריקוד זה מנוהל על ידי אגרגור זוגי, והשותפים חייבים להקשיב לו היטב. אחרת, התנועות יבואו בסתירה למוזיקה, ובמקום ואלס ייווצר בלגן.

ההתאמה של הגופים הפיזיים, הנדרשת לריקוד המיני, מתחילה במרחק, כאשר בני הזוג העתידיים פשוט מביטים זה בזה קצת יותר בתשומת לב ובמרחק קטן יותר מאשר במגע חברתי רגיל. בשלב זה, גופיהם הפיזיים כבר חשים זה את זה היטב ונותנים לבעליהם סימנים ברורים. בגרסה החיובית, הם נשמעים, למשל, כך: "איזה פנים נעימות יש לבחור הזה וחיוך כל כך אמיץ".

לאחר שלמדו להיות קרובים במרחק קצר, גופי השותפים, בציות להוראות האגרגור הזוגי, מנסים בשלב מסוים לעבור למגע טקטילי ישיר, תחילה דרך הבגדים, ולאחר מכן עם עור חשוף. וכאן חשוב מאוד לא ללכת לפי קלישאות חברתיות, במיוחד אלה המוצעות בסרטים ארוטיים, אלא לפי תנועות הגופים האתריים ורצון האגרגור הזוגי בכללותו. הסנקציה לכל מגע היא מדיטציה אתרית כה עזה, שהתחושות ברגע המגע הפיזי כמעט זהות לאלה שקודם לו בתנועה בענן אתרי צפוף. הגוף האתרי בכללותו נכנס למצב התרגשות עז. גלים איטיים מתחילים לזרום בו, מפעילים בו זמנית או לסירוגין שפתיים, ידיים, ברכיים וכל שאר חלקי הגוף, ומצביעים לאדם על אזורי העור המוכנים למגע מיני. הם כאילו נמשכים מעצמם לקראת המקומות המתאימים של השותף. בהדרגה, המדיטציה האתרית מתעמקת, ובאינטראקציה המינית נכנסים לא רק העור, אלא גם רקמת השומן התת-עורית, הרצועות והשרירים השטחיים, ולאחר מכן גם עמוקים יותר, לעיתים אף איברים פנימיים ועצמות. ובהתאם לכך משתנה גם אופי האינטראקציות הפיזיות. ליטופים עדינים וקלים מתחלפים בלחיצות חודרניות עמוקות, אך לא פחות עדינות, ולחיצות וכדומה. בשלב מסוים, בני הזוג מפסיקים להבחין בין גופיהם. ועד אז עדיף לא להתחיל את האקט המיני במובן הצר, כלומר, מניפולציה הדדית מודגשת של איברי המין. עם זאת, האגרגור הזוגי מחזיק לעיתים בדעה אחרת, וללא ספק יש להקשיב לו, ולא למחבר שורות אלו.

הסיום הטבעי של הריקוד המיני הפיזי נקבע על ידי סיום המדיטציה האתרית, המתרחש כאשר האגרגור הזוגי מרוצה מחילופי המידע והאנרגיה שהתרחשו בין השותפים (וכן מחילופי מידע בינו לבין עצמו ובין השותפים). לעיתים סיום זה מסומן על ידי אורגזמה משותפת של השותפים, לעיתים של אחד מהם, ולעיתים אינו מתבטא במישור הפיזי כלל, אלא רק בכך שבני הזוג רוצים פתאום להתרחק מעט זה מזה, או להפסיק תנועות הדדיות ולקפוא בשלווה.

הקריטריון לנכונות ביצוע האקט המיני (כמו כל מדיטציה אחרת) הוא מצבם ויחסיהם של השותפים אחריו. וכמובן, העיקרי כאן הוא הערכת האגרגור הזוגי: האם הוא מרוצה או לא. והשותפים בדרך כלל חשים זאת בקלות: הן באופן ישיר, והן על ידי נימה חמה חדשה של אמון הדדי הנוצרת ביניהם, או, להיפך, חומת ניכור קרה. עבור האגרגור הזוגי חשוב ביותר שהפעולות הפיזיות יופסקו מיד עם תום המדיטציה האתרית, שלעיתים, למרבה הפליאה או אף אי-הנחת של השותפים, מסתיימת הרבה קודם לכן ממה שהם מתכוונים. כלומר, למען האמת, מדיטציה מינית יכולה להסתיים בכל עת, וגם באופן א-סימטרי עבור השותפים. אך אם כך נקבע על ידי האגרגור הזוגי, זה לא יגרום להם שום צרות (כולל פיזיות), שהן, לעומת זאת, בלתי נמנעות אם מנסים להמשיך את האקט המיני ללא תמיכה אתרית.

הבה ניפטר, סוף סוף, מדוגמות: אישה אינה חייבת "להגיע לשיא", גבר אינו חייב "להזדקף". המקור האמיתי לאי-התאמה מינית הוא אתאיזם עמוק, גם אם לא מודע!

הסיבה העיקרית למחלות נשים היא חוסר אהבה לגברים. הסיבה העיקרית לאימפוטנציה גברית היא תכנות נוקשה של ההתנהגות המינית של הגבר עצמו או של שותפותיו.

לסיום ניתן לומר כי מגוון התנועות, עליו מבוסס גופנו, רחב לאין שיעור. ולא ניתן לחזות מראש איזו תרגיל ספורט, תנוחה או מחווה ספציפיים יידרשו כדי לשחזר את הוויברציה הנחוצה כיום לגוף האתרי. המתכון הטבעי והאוניברסלי טמון בשאיפה מתמדת לנוע בהתאם לאנרגיה המרחבית של הנוף הסובב ולצרכים הפנימיים של הגוף הפיזי והאתרי, מה שאינו שולל, כמובן, קומפלקס בריאותי כזה או אחר, שרצוי שלא יהיה נוקשה.