אגרגור זוגי, משפחתי, קולקטיבי ומדיני

אגרגור זוגי: אינטראקציה עדינה ומטרות נסתרות

כל אינטראקציה עם אדם אחר פירושה מגע עם האגרגור המוביל שלו (כלומר, זה שאותו הוא משרת באותה דקה) ובמידה פחותה, עם האגרגור הקרמתי שלו. בתורו, מאחורי האדם עומד האגרגור המוביל שלו עצמו, וכמובן, שני הצדדים, אם נרשה לעצמנו ביטוי משפטי, מחזיקים כל אחד בשביעייה דקה מנוהלת למחצה, כך שבדיאלוג הרגיל ביותר משתתפים באופן ישיר (פעיל או סביל) לפחות שני אגרגורים וארבע-עשרה דמויות עדינות, הנוהגות, ככלל, בחופשיות רבה למדי.

מטרות והיבטים של אינטראקציה זוגית

לכל אינטראקציה זוגית ישנן מספר מטרות, או, אם הדגש הטלאולוגי אינו נעים לקורא, מספר היבטים. העיקרי שבהם הוא חילופי זרמים אינפורמטיביים-אנרגטיים בין האגרגורים המובילים, אך במהלך התקשורת עשויות להיווצר גם כמה תופעות לוואי, למשל, למידה הדדית, ולעיתים נולדים ילדים.

במהלך כל תקשורת בין שני אנשים נוצרת מדיטציה מסוימת, כלומר, נקודות ההרכבה שלהם נעות למצבים שמהם נראה איכשהו הפרטנר, ואת הזוג עוטפת ענן דק כלשהו, אליו נכנסים ערוצי האגרגורים המובילים של הפרטנרים. דרך ענן זה מתקיים חילופי מידע דו-סטרי בין האגרגורים. ככל שהפרטנרים מבינים זה את זה טוב יותר, כך עשויים חילופי הדברים בין האגרגורים להיות אינטנסיביים יותר, אם, כמובן, יש להם מה לומר זה לזה.

מדוע אגרגורים משתמשים בבני אדם לתקשורת?

כאן עלולה להתעורר אצל הקורא שאלה הגיונית: למה כל כך מסובך? האם אגרגורים אינם יכולים לתקשר זה עם זה ישירות, כלומר, תוך עקיפת תקשורת אנושית לחלוטין? ללא ספק, הם יכולים, ולרוב כך הם נוהגים. אולם לאינטראקציה כזו ללא נושא חומרי יש גבולות, ולפעמים היא אינה מספקת, ומלבד זאת, אסור לשכוח שהאדם, בזכות מעמדו האבולוציוני הגבוה, מסוגל עקרונית להעביר דרכו זרם חזק ורחב מאוד, כך שלעיתים נוח לאגרגורים לנצל את ההזדמנויות שמספקים להם קשרים אנושיים.

האנשים, אמנם, קצת תוהים מדוע התקשורת שלהם כל כך מתוחה וכאילו יש לה משמעות נוספת. מנקודת מבטם של האגרגורים המתקשרים באמצעות אנשים, דווקא האינטראקציות האנושיות הטהורות הן תופעת לוואי, והאנשים כאילו אינם מבינים זאת ואינם רוצים להבין, כאילו בכוונה לעצמם ולאגרגורים. כל מגע עם אדם אחר קשה ומסוכן כשלעצמו, וכדי לעניין אדם בו, האגרגור צריך להשקיע מאמץ רב. ככלל, משתמשים בשני סוגי מוטיבציות: מקל וגזר, ובלעדיהם, כמובן, יעדיף האדם לשבת בשקט בפינתו ולא לצאת החוצה.

אגרגור זוגי אישי: מאפיינים ואתגרים

אולם, בנוסף למוטיבציות של האגרגורים המובילים והקרמתיים, נוצרת לעיתים קרובות סיטואציית תקשורת מיוחדת, כאשר בעולם העדין נוצר אגרגור זוגי אישי, כמעט מבודד מאגרגורים אחרים, אשר אמור לממש תוכנית של חילופי מידע אינטנסיביים ולמידה הדדית (ולעיתים רחוקות יותר – פעילות משותפת).

בעת הכניסה לתוכנית מימוש האגרגור הזוגי חשוב להבין את הדברים הבאים:

החיים הם ברובם תעלומה גדולה, ויחסים אישיים – כפליים, וזה השיעור הראשון שאדם צריך ללמוד, בתקווה לתקשורת תרבותית עם בני מינו. לאינטראקציה בין שותפים האגרגור הזוגי נותן לעיתים קרובות זמן מוגדר בהחלט, שבו הזוג צריך לעמוד, ואם זה לא קורה, עלילת היחסים נקטעת בכאב, ומשאירה אצל השותפים תחושת חוסר שביעות רצון מעצמם ומזה מזה (ולעיתים קרובות גם מהעולם בכלל, ואפילו מאלוהים), או שהיחסים החברתיים נמשכים, אך חסרים תמיכה אנרגטית ואינם מאושרים (לא בזמן), ולכן מושכים את תשומת ליבו של גגטונגר, אשר מעמיס עליהם את משמעותו, ומחבר את הזוג לאחד האגרגורים שלו.

חשובה במיוחד גם חלוקת התפקידים הנכונה, שתמיד מוכתבת על ידי האגרגור הזוגי, אך לעיתים קרובות אינה מורגשת או מתעלמת במודע על ידי בני האדם. יתרה מכך, תמיד קיימת הפיתוי למניפולציה של בן הזוג באמצעות אנרגיית האגרגור הזוגי, מה שעלול להרוס או להשמיד לחלוטין את התוכניות הזוגיות החזקות והמבטיחות ביותר. העניין הוא שבעיקרון, באינטראקציות זוגיות, בני הזוג, מנקודת מבטו של האגרגור הזוגי, הם לעיתים קרובות ניתנים להחלפה, ומה שאחד מסרב לעשות, מועבר על ידי האגרגור על כתפיו של השני – אך זה לא יכול להימשך ללא סוף, חוסר איזון קבוע מסתיים במות האגרגור ובכישלון תוכנית האינטראקציה. ספקולציה נפוצה במיוחד בתוכניות של למידה והתאמה הדדית; לומר (בקול רם או בלב): "תאהב אותי שחור, לבן – כל אחד יאהב אותי" או "אתה צריך – אתה תסתגל, ואני אחיה איך שארצה" – הוא פשע ישיר נגד האגרגור הזוגי, וההשלכות, לעיתים קרובות בצורת מותו של האחרון, אינן מאחרות לבוא.

בכלל, האגרגור הזוגי (לעתים קרובות בא לי לומר "אגרגורצ'יק"), ככלל, הוא יצור עדין מאוד, בעל קול שקט, אך לעיתים בעל יכולות אדירות. עבודה זוגית נכונה – מושג שכמעט אינו קיים בתרבות וכמעט אינו מתואר בטקסטים רוחניים, הן מערביים והן מזרחיים. בחיי הנישואין, בני הזוג מייצגים לרוב זה עבור זה דמויות מורות שחורות עוצמתיות, למרות שקרמתית ייתכן שינוי.

אגרגור משפחתי: אהבה, הרחבת תודעה ומשימות קרמתיות

נישואים, כידוע, נחתכים בשמיים. היווצרות משפחה תואמת למפגש של צעירים בני שני המינים ולהופעת סוג מסוים של משיכה ביניהם, אשר לרוב נקרא אהבה, מה שמוביל למספר עצום של אי-הבנות. אהבה נקראת מצב של חיבור לכל ערוץ אנרגטי חזק: אפשר לאהוב שניצל חזיר, אחות, אמא, מולדת, שירים, פילגש, אישה, בת, וכל אלה הם מצבים שונים שהתודעה האנושית לא תמיד יכולה להבחין בהם.

עקרונית, אהבה שבאה היא סימן שעל פיו אדם יכול לומר בוודאות: אני מחובר לאגרגור חדש, עבודה רבה לפניי. התפיסה המסורתית בתרבות המערבית של אהבה כמתנת גורל היא טעות גדולה. באופן דומה, היעלמות האהבה קשורה למיצוי תוכנית קרמתית משותפת (או לסיום פרק הזמן שהוקצה לה).

הרחבת תודעה וקונפליקט עם האגו

פתיחת ערוץ רחב לאגרגור חדש (של המשפחה העתידית) מלווה בשני אירועים הקשורים זה בזה קשר הדוק: הרחבת התודעה והגברת האנרגטיקה. אך בעוד שהגברת האנרגטיקה נחווית בדרך כלל באופן חיובי ומושרת בשמחה על ידי משוררים ("עיניה זוהרות, ועל לחייה פרחו ורדים", "העולם לפני עיניו כאילו נצנץ באלף צבעים" וכדומה), הרי שעם הרחבת התודעה המצב אינו כה פשוט.

התודעה מורחבת בכוח על ידי האגרגור המשפחתי, והאגרגור האגואיסטי עשוי להיות לא מוכן לכך. לפתע, אדם אחר מתגלה כחשוב מהותית. "אני לא יכול לחיות בלעדיך, אני חושב עליך כל הזמן," – אלה הם תסמינים טיפוסיים של הרחבת תודעה.

המצב החדש מהווה פגיעה באגרגור האגואיסטי: האדם נכנס לתלות באחר – נוכחותו, מצב רוחו, מצבו וכו'. נוצרת בעיה בלתי נמנעת: לאיזה אגרגור לשרת? פתרונה תמיד אינדיבידואלי ונמצא בין שתי נקודות: כניעה מוחלטת של האגרגור האגואיסטי לאגרגור המשפחתי ולהפך. במקרה הראשון האדם הופך לעבד המשפחה, בשני – לדיקטטור שלה, וכפי שאומרים, שותה את כל מיציה. איפשהו בין עמדות קיצוניות אלו מוצא כל אדם ספציפי את מקומו.

משימה אבולוציונית: התגברות על אגוצנטריות

בנוגע לבעיית הבחירה בין שירות לאגרגורים האגואיסטיים והמשפחתיים יש לציין את הדברים הבאים. אחת המטרות העיקריות של ההתפתחות האבולוציונית היא הרחבת התודעה, ולכן, צמצום מודע שלה הוא פשע קרמתי ומכביד מאוד על הקארמה העוקבת. כאשר אדם שומע את קריאת האגרגור המשפחתי, האחרון (באופן כפוי) מרחיב לו את התודעה, ומכריח אותו לראות את האחר – את כאביו, שמחותיו, צער ואת דחפיו, כשל עצמו. זה מכריח את האדם לדחוק את האגרגור האגואיסטי, ולכלול בסביבת ענייניו עניינים זרים. האגרגור האגואיסטי מתחיל במאבק על האינטרסים הנפגעים שלו, ומפתה את האדם לצמצם את תודעתו בחזרה, תוך הוצאת האחר ממנה. ההתגברות על פיתוי זה היא המשימה האבולוציונית העיקרית של האדם בתקופה הראשונה של יצירת יחסים במשפחה. אי אפשר לא לתת חתיכת לחם, כשמסתכלים בעיניו של גווע ברעב; דבר אחר לגמרי – לעבור ליד, תוך הפניית עורף...

בניית "בית" בעולם העדין ופיתוייו

כאשר שני אנשים נפגשים ומתחילים לבוא במגע זה עם זה, הם (בלי קשר לנסיבות חיצוניות המלוות זאת), למעשה, עוסקים בבניית בית (בעולם העדין) עבור קולקטיב חדש, או נוצר. ככל שהם בוטחים יותר זה בזה, ככל שמגוון המצבים שבהם הם ניסו ובדקו זה את זה גדול יותר, ככל שהם מבינים זה את זה טוב יותר, כך חזקים יותר קירות הבית הזה, כך הוא יוצר עבורם יותר נעימות, כך טוב להם יותר זה עם זה, כעת ללא כל מאמץ מצדם: הם יכולים לקצור את פירות עמלם, ודווקא כאן טמון פיתוי מסוכן. כי שום אנרגיה אינה ניתנת לאדם סתם כך; אלא תמיד משתמע ממנה שימוש בתהליך האבולוציוני.

כלפי חוץ זה נראה כך: בזמן שהיכרנו והתגברנו יחד על קשיים, הכל היה כל כך נפלא, מדוע עכשיו הכל שונה, לאן נעלמה שמחת התקשורת המיידית? אבל נכון הרבה יותר לשאול את השאלה כך: מאיפה היא הגיעה?

הרי תוכנית הקארמה המשותפת ברגע בניית הבית יכולה להתהפך בחדות, למשל, לדרוש הקמת ילדים, אך בכל מקרה האגרגור לא יסבול שיונצל כוחו "לתענוגות" (שלכל צורותיהן, ללא יוצא מן הכלל, כל כך נכנע המין האנושי).

עם זאת, שינוי התוכנית הקרמתית עשוי להיות לא הקושי הגדול ביותר; פיתוי גדול מתעורר לעיתים קרובות גם ברגע סיומה. אז האנרגיה שליוותה את התקשורת נעלמת לתמיד, ולא ניתן להחזירה בשום אופן, ואם האדם נקשר אליה, הוא יסבול מאוד, בהתאם למזגו – בשקט או בקול רם, בניסיון לגרד בפינות המקרר המשותף. אך אבוי! מאמציו לשווא, יד הקארמה הקרה מפנה את תשומת לבו לכיוון אחר...

אגרגור קולקטיבי: לידה ושירות

אגרגור תמיד קודם לארגון המתאים. הוא יוצר תנאים מסוימים על כדור הארץ, שולח לאנשים שנבחרו על ידו זרמים אנרגטיים מתאימים, והקולקטיב נוצר כאילו "מאין" ו"מעצמו".

ברגע מסוים מופיעה קבוצה קטנה של אנשים או לעיתים אדם אחד – ל. גומילב מכנה אותם פאסיונרים ("נלהבים") – אשר ניחנים בכוח נפשי יוצא דופן ואובססיביים לרעיון מסוים. סביב הפאסיונרים מתאסף במהירות מספר מסוים של חסידים, אשר נדבקים באנרגיה וברעיונות של הפאסיונרים ויכולים להקרין אותה בעצמם למשך זמן מה. קולקטיב צעיר מאופיין דווקא באחוז גבוה של פאסיונרים, וזה עוזר לו להתלכד ולכבוש במהירות ולשמור על מקומו תחת השמש, דבר שקשה למדי כל עוד מספר הקבוצה קטן.

האגרגור מספק לפסיונר המשרת אותו כוח ורעיון, וכתשלום דורש דבר אחד – הקרבה עצמית. שאלת מרצון השירות במקרה של פסיונרים אינה עומדת על הפרק – הוא, כביכול, "ברצועה קצרה", עושה בדיוק את מה שדורש האגרגור, ומשלם, ככלל, בחייו, שהם, למען האמת, די זוהרים.

ניהול פאסיונרים ואובדן קשר

אגרגורים מובילים אינם שואלים את הסכמת האדם להשתתפות בתוכניות אלו או אחרות. הם פשוט ממקמים אותו במצבים מסוימים, מעוררים אצלו רגשות ומחשבות מסוימים – ומכאן ואילך נאבק או שחה, כרצונך.

הפסיונר עצמו, כמובן, יכול לחשוב שהוא חי את חייו כרצונו, אך עדיין הוא אינו יכול (ואינו רוצה) להוציא מתוכו את הרעיון הטורף אותו, לעיתים קרובות מוצפן בתאווה לכוח או כסף. התשוקה, הרעיון והרצון העיקריים שלו מתוכנתים בקשיחות על ידי האגרגור. יחד עם זאת, האגרגור מעניק לו שליטה על העולם בצורת כוח נפשי גדול, ליתר דיוק, ערוץ תקשורת עוצמתי, שדרכו מידע ואנרגיה זורמים מהאגרגור לפסיונר... כל עוד האחרון נחוץ לאגרגור. כאשר השירות נפסק מסיבות כאלה ואחרות, האגרגור חוסם ערוץ זה חלקית או לחלוטין.

כך, כאשר אישה עוברת גיל המעבר, ערוץ הקשר שלה עם אגרגור מסוים (סימלו - יין, או העיקרון הנשי העולמי) נחסם, והיא מאבדת את המשיכה ה"נשית" הספציפית, כלומר הכוח הנפשי (קסום) על המין הגברי.

אגרגור מדיני: משימות, ניהול והתפתחות

הספציפיות של האגרגור המדיני טמונה בכך שהוא מייצג את הסוג הגס ביותר, כביכול, החומרי, של אגרגור; משימותיו מוגבלות למדי במהותן: תחזוקת חיי הקולקטיב האנושי והגנתו מפני מגמות כאוטיות, חיצוניות ופנימיות.

רמת העצמאות של חלקי האגרגור חשובה מאוד מבחינת קיומו והתפתחותו. ריכוזיות הכרחית לתיאום פעולות, כלומר להתגברות על העיקרון הכאוטי (אחרת נוצרת תופעת הברבור, הסרטן והלוקה הידועה). מצד שני, התפתחותו של אגרגור גדול ממומשת במידה רבה בזכות התפתחותם של תת-האגרגורים שלו, אשר זקוקים לפיכך למידה מסוימת של חופש, וגמישותו ופלסטיותו נקבעות על ידי רמת חירותם.

ניהול ככפייה ותפקיד הסגנון

ניהול אגרגור הוא תמיד סוג של כפייה; הוא נחווה במיוחד ככפייה כאשר זרם האנרגיה פועל בתדר השונה מהתדר האופייני לו, שכן הדבר אומר שהאגרגור חייב להתארגן מחדש ולהתאים איכשהו את המידע והאנרגיה שהתקבלו, וזה לא פשוט במיוחד ותמיד לא רצוי. דמיינו לעצמכם תלמידת תיכון מאוהבת המסבירה למנהל בית הספר את היעדרותה בצורך להיפגש עם אהובה.

בכלל, ניהול ויצירתיות אינם משתלבים היטב זה עם זה, שכן יצירתיות היא חיפוש אחר ערוצי מידע-אנרגיה חדשים, וניהול הוא קיבוע של אלה שכבר ידועים. לכן, הסגנון, כלומר התדר האופייני של ערוץ הניהול, חשוב מאוד.

ברור מדוע עליית הרמה האבולוציונית של אגרגור גדול היא תהליך קשה ואיטי כל כך: היא דורשת צמיחה אבולוציונית בו-זמנית ומתואמת של כל האגרגורים הכלולים בו, והתאמת כל ערוצי המידע-אנרגיה לתדרים גבוהים יותר.