תושבי העולמות העדינים
כל העולם שמעבר מורכב מהפרדות, קהילות ואיגודים מכל הסוגים, שבהם חיים המתים, שנאספו על פי עקרון הזהות של שאיפות, אמונות, מנטליות וכדומה. כל אחת מקהילות אלו אינה תואמת בעקרונות היווצרותה עם איגודים שונים אחרים ואף מופרדת מהם טריטוריאלית ומרחבית. לרובם המוחלט אין כלל מושג על קיומם של מקומות מגורים אחרים מלבד סביבתם הקרובה והמוכרת להם.
פירוד שכבות כה מפוצל של כל המוני המתים למספר אינסופי של קהילות שונות על פי מאפייני התקופה ההיסטורית בה חיו לפני מותם, על פי השתייכותם ללאום או עם זה או אחר, וכן על פי איכות התנודות השוררות בתודעותיהם של המתים, קשה מאוד, ולמעשה כמעט בלתי אפשרי לדמיין מנקודת מבט של תפיסת המרחב התלת-ממדי.
יתר על כן, תושבי העולמות העדינים הרבים שבשכבות האסטרל הנמוכות והבינוניות מתעניינים מעט מאוד ברקע ובחוקים, לפיהם מובטח קיומם "בעולם הבא". הם תופסים את העולם שבו הם חיים כנתון ומתיחסים לכל מה שקורה סביבם ואיתם כמובן מאליו, בדיוק כפי שאנו, החיים, תופסים את עולמנו שלנו.
לדוגמה, כששאלתי מישהו מאיפה לקח את בגדיו, קיבלתי כמעט תמיד את אותה תשובה: "נתנו לי אותם..." או "היו לי אותם תמיד", וכדומה. רק מעטים מהמתים יכלו לומר שהוא או היא עצמם המציאו את בגדיהם או שעיצבו את סביבתם בהשפעה רצונית ונפשית משלהם. לרובם אין מושג מאיפה בא מה, או לאן הכל נעלם.
הזיכרון של הפרטים והמאפיינים של חייהם הארציים נעדר כמעט מכל תושבי שכבות האסטרל הנמוכות, כשם שחסרים לבני אדם חיים זיכרונות מחוויות עבר שהיתה לנפשם פעם. אבל, אף על פי כן, הם ממשיכים לחיות ולהתנהג כפי שהיה בחייהם במישור הפיזי של כדור הארץ.
כך, במהלך חלק מיציאותיי האסטרליות, יצא לי לפגוש ולתקשר עם אינדיאנים, שגם לאחר המוות ממשיכים לגור באוהלים (טיפים), ללבוש את בגדיהם הרגילים, לצוד ביזונים בערבות העצומות, לרכוב על סוסים פראיים (מוסטנגים) ואינם יודעים דבר (ואינם רוצים לדעת) על קיומם של עולמות אחרים כלל, שאינם דומים לשלהם.
הכל בעולמם – בדיוק כמו בעולם הארצי, למעט העובדה שאין סביבם את התרבות השנואה עליהם, ועם מוסטנג ניתן לשוחח וללמוד את השקפותיו האישיות על החיים הסובבים; אוהל (טיפי) או קשת, או אפילו מקטרת אינדיאנית, יכולים לספר הרבה מאוד על בעליהם, והביזונים מבינים את תפקידם החיובי בחיי האינדיאנים, שמתאים להם בהחלט, וכדומה.
פעם אחת אף הגעתי לקהילה של נוצרים דוגמטיים, שסביבתם תואמת בדיוק את התפיסות הכנסייתיות לגבי גן עדן: אותם "גני עדן" בנאליים עם עצי גן עדן וציפורים, שביניהם תושבים אדוקים מבלים את קיומם ה"שמימי" באופן חדגוני ומונוטוני יום אחר יום.
יש שם אפילו "גיהנום" משלהם, שכל אביזריו הנוראים גם הם מומצאים וממומשים על ידי חוטאים מאמינים עיוורים: קדירות מלובנות עם זפת רותחת בתוכן, "שדים" מתעללים בתחכום באומללים הנידונים, שגורלם לאחר המוות הוא רק לייסר ולסבול "לנצח".
ככל שאדם מגביל את עצמו יותר בחייו באמצעות תפיסות מופרכות ובורות לגבי עצמו והעולם סביבו, כך ייפול לתנאים קשים ומגבילים יותר של קיום לאחר המוות – זוהי אקסיומה. מה שנמצא בתודעתך כדומיננטת חשיבה, זה מה שיהווה את הבסיס לכל חייך לאחר המוות.
החוויות הקרובות שלאחר המוות נבדלות מחוויות החיים בכך שאדם מתחיל לחיות פתאום את כל חייו כאילו בכיוון הפוך, החל מהרגעים שקדמו למוות, ועד הילדות המוקדמת ואפילו לידתו בעולם הפיזי. לנגד עיניו הנפשיות עוברת בהדרגה ובתחושה, בסדר הפוך, כל עברו, כל אותם אירועים שבמהלך חייו לא נבעו מטבעו הרוחני. יתרה מכך, כל מה שהיתה לו גוון רגשי או תחושתי שלילי כלפי אנשים אחרים, מיד, כשהוא מתעטף בחומר הגמיש והדינמי של האסטרל, הופך לתמונות ולאירועים ממשיים, המהווים מקור סבל נפשי למת עצמו.
שנית, ברגע המוות, כל גוסס אכן רואה את האור המקורי הזוהר, שכל חוקרי תופעת "החיים שלאחר המוות" מגדירים כ"ישות זוהרת", מלאה באהבה, חסד ורצון טוב כלפי הגוסס, המבינה בהשתתפות את כל מהות הבעיות והדאגות שלאחר המוות שנפלו עליו פתאום.
פחדים בעולם הבא
אל תנסה לעשות שום דבר עם הפחד שלך, כי שום דבר לא יעזור, ורק יחמיר את המצב. כל מה שתעשה מתוך פחד, יוליד פחד גדול יותר. מוטב לקבל אותו, לציין שהוא קיים אצלך ולהמשיך לפחד עוד זמן מה.
כאשר תצליח להבין את העובדה שאתה מפחד, הפחד שלך יתפוגג מעצמו במהרה, שכן הוא אינו יכול להימשך עד אין קץ. תכונות כל הבעיות שלנו הן שהן נעלמות ברגע שאנו משלימים איתן, ונעשות מסובכות עוד יותר אם אנו מתחילים להיכנס איתן לקונפליקט. רק קבלת הבלתי נמנע מפזרת את ענניו, רק קבלה, ולא מאבק בו.
רק הפחד עצמו יכול להעניק לך חוסר פחד, בדיוק כשם שמכעס מתגלה חמלה, ומהבנת טבע שנאתך יכולה להיוולד אהבה בלבך. אך לשם כך אין צורך בקונפליקט כלל, אלא רק מודעות עירנית. ואם תציב לעצמך מטרה להכיר כל חוויה שלך בעצמך, יגיע הזמן שבו תגיע לחוויה החשובה והחדה ביותר – המוות.
בהשוואה למוות, החיים הם רק רגע דהוי המשתרע על פני שנים רבות, כלום, כי הם אינם יכולים להיות כה מתוחים וחדים, וגם לא כה מסתוריים וסופיים, כמו המוות, שבא תמיד בשלמות, ולא בחלקים. אין דבר חריף, מרגש וגורלי יותר להתגלגוליות הבאות מאשר חווית המוות.
לשחרר אדם מאימת המוות יכולה רק הכרת האמת, שבעת המוות נשמת האדם אינה מתה, אלא רק עוברת, נולדת לעולם העדין, משם לאחר תקופה מסוימת חוזרת שוב לכדור הארץ בגוף של תינוק שנולד. נשמת האדם, בגלגולה מחדש, חיה חיים רבים, ובה בעת משתכללת כל הזמן. לאחר שמיצתה בחייה את יכולות תפקוד הגוף הפיזי, נשמת האדם פשוט עוזבת אותו לקיומה שלאחר המוות, לוקחת איתה גם את גופיה העדינים.
הראשונים שבהם – הגוף האתרי, האסטרלי והמנטלי – עוברים שורה של טרנספורמציות הרסניות, במהלכן הם מתפרקים, ומחזירים לכל מישור את האנרגיה שהרוח "לוותה" בהתגלמותה הנוכחית על פני כדור הארץ, כך שבסופו של דבר, בסיום מחזור ההתגלמויות האנושיות, נשארת שוב רק רוח אלמותית אחת (המונאדה, לבושה בחומר הגופים הסיבתי, הבודהי, הרוחני והאטמי).
נקודות יציאה מהגוף ברגע הגסיסה
בתהליך הגסיסה, תחת לחץ אנרגיית החיים שנצברה במרכז הריכוז הגדול ביותר של התודעה, נוצר בסופו של דבר ניקוב או חור ברשת, שממנו יוצאת הנשמה מהגוף הפיזי, כאשר הדחף הפנימי לדחייתה מתחזק. אצל בעלי חיים, ילדים, וכן אצל אנשים שתודעתם בחייהם הייתה מקוטבת לחלוטין בגופים הפיזיים או האסטרליים, מרכזי הנפש משמשים כנקודות יציאה לנשמה: מקלעת השמש - צ'אקרת המניפורה והסקראל - צ'אקרת הסוואדיסטהאנה.
אצל אנשים מטיפוס מנטלי, שפעילותם החיונית הייתה קשורה הדוקות לרמות חשיבה תנודתיות גבוהות, וכן אצל אנשים מפותחים רוחנית, שהורגלו לחילופי אנרגיה אינטנסיביים עם מישור הרוח, הנשמה משתחררת במהלך המוות דרך קודקוד הראש – צ'אקרת הסהסררה. נשמתו של אדם "מפותח ממוצע" משתמשת (זמנית) ביציאה שלישית – ממש מתחת לחלק העליון של הלב ישנו פתח יציאה נוסף.
קיים קשר הדוק בין מקום ההתגלות הפוסט-מורטם הבאה של הנשמה באסטרל לבין איכות האנרגיה של המרכז דרכו "יוצאת" התודעה ברגע המוות.
לכן, כל האנשים הרעים והאכזריים, בעת יציאתם מצ'אקרת המניפורה ברגע המוות, חווים תחושה זהה ודומה באופן מפתיע של נפילה אינסופית מטה, כשהם נוחתים ישירות בספירות גיהנום שונות לשם שחרור חובה של גופיהם האסטרליים משלטון האנרגיות הגסות במעטפות השדה שלהם.
אם הנשמה עוזבת את המישור הפיזי דרך היציאה העליונה ביותר, המשלבת בתוכה את כל התנודות האיכותיות הגבוהות של המרכזים העל-סרעפתיים, אזי הגלגול מחדש בעולם העדין יהיה חיובי, קל, משמח ומוצלח ביותר. הכל תלוי בתנודות שבהן שהתה התודעה ברגע המוות ובהשפעתן של אנרגיות באיכות זו או אחרת במעטפת השדה.
היציאה באזור השכמות מקושרת ישירות למחלקות הבינוניות של האסטרל – עם ריבוי ביטויים של מה שמכונה "עולם הכפילים", שאינם שונים בהרבה (לטובה) משלנו, אך מובדלים בקפדנות רבה בהתאם לכיוון הדתי של תודעת הנפטר.
בתהליך ה"גסיסה", נשמתו של אדם רגיל, שאינו מוכן למעבר מודע לעולם העדין, אינה "עפה" מיד. מסורות דתיות שונות טוענות לארבעים או ארבעים ותשעה ימים, שבמהלכם הנשמה החצי-מודעת כאילו מחפשת "חלון" לעולמה הטוב ביותר (אנו, לעומת זאת, טוענים כי תקופת ההסתגלות הזו עבור כל נשמה לא מוכנה היא אינדיבידואלית לחלוטין ויכולה להימשך משמעותית פחות – מרגע עד מספר שעות – או משמעותית יותר – חודשים ואף שנים).
ואילו הנשמה ה"ממוצעת", במהלך שבעת השבועות הארציים המותנים הללו – פעם אחת בכל שבעה ימים – כאילו מתה מחדש, מאבדת את הכרתה בכל פעם ועוברת לרמת תודעה גבוהה יותר. כשמתעורר המת שוב, הוא מגלה שהוא נמצא כבר בעולם חדש, נעים ומזמין יותר.
כוח הדמיון בעולם הבא
ככל שהנשמה מתקדמת בשלבים ובאזורים הרבים של הספירה החיצונית של האסטרל, כך היא מטהרת יותר ויותר את מעטפת השדה שלה מתנודות הרסניות באמצעות חוויותיה וייסוריה הנפשיים, ומקבלת בהדרגה מראה אנושי מושך יותר ויותר. שהרי המראה החיצוני בעולם העדין תואם לחלוטין את מצב הנשמה.
כל היתר – עניינים פרטיים וקטנים, שלא הצליחו לגעת בנפש ולא עוררו בה תנודות מתמשכות של רגש אמיתי – בין אם זה טוב או שנאה – מתמוססים מהר מספיק לאחר המוות בספירות המתאימות של המישור האסטרלי ונמחקים מזיכרון המת, כחומר ממוחזר. בדרך כלל תהליך זה מלווה בתחושות לא נעימות וכואבות למדי, המשתקפות בתודעתו של המת.
הרי מהו, בעצם, המשמעות האמיתית של "אמנות המוות", שאנו מנסים ללמדך, קורא יקר? בראש ובראשונה בכך שיש ללמוד לשמור על רמה גבוהה של מודעות במהלך תהליך המעבר ועל ידי שאיפה רוחנית גבוהה בלתי פוסקת לא לתת לאנרגיות נמוכות למשוך את תודעתך לרמות תנודה של זרמים אסטרליים נמוכי איכות.
הדמיון בזמן המעבר רוכש כוח ועוצמה עצומים. כל תמונה שתצייר במוחך, תנודות האסטרוסום שלך יתחילו מיד להתכוונן בהתאם בתהודה עם המדומיין, ואם רק רצונך ישלח ולו דחף קל בכיוון ביצוע הרצוי, חומר האסטרל יהפוך מיד את המדומיין למציאות.
כל נפטר מביא עמו לקיומו שלאחר המוות את זיכרונות עברו, את הרצונות שהציפו אותו במהלך חייו הארציים. מזה אי אפשר לברוח ולהימלט: במוקדם או במאוחר מחשבותיכם, מעשיכם ידביקו אתכם, ורק אתם באופן אישי תצטרכו לשאת באחריות המלאה לכל מה שנוצר על ידכם בעבר.
בכלל, יש לציין כי המוות הוא פשוט וקל רק במקרים נדירים מאוד, כאשר מתים אנשים שחיו באמת טוב ואלטרואיסטי. ברוב המקרים – זוהי תקופה לא נעימה במיוחד בקיומה של הנשמה, לכל הפחות עד להסתגלותה המלאה לתנאי החיים החדשים בעולם העדין.
