חיים בין חיים
אינכם יכולים לבחור בחיים מבלי לדחות את המוות. אושר הוא רק היעדר זמני של סבל; חיים הם רק היעדר זמני של מוות. הבנה זו גוררת אחריה גם סבל. בכל פעם שאתם בוחרים, אתם בוחרים בעד משהו ונגד משהו.
אם אתם בעד משהו, הרי שאתם כבר נגד משהו: אינכם יכולים להיות רק "בעד", וגם לא יכולים להיות רק "נגד". כשה"בעד" מופיע, מיד, כצל, מגיע ה"נגד". כשיש "נגד", חייב להיות "בעד" – נסתר או לא נסתר. כשאתם בוחרים, אתם מחלקים: זה – טוב, וזה – רע.
אבל החיים הם אחדות! זו אחת האמיתות היסודיות ביותר שצריך להבין: ניגודים אינם ניגודים. התבוננו עמוק יותר, ותרגישו אותם כאנרגיה אחת. אם בחרתם באהבה, הרי שבחרתם גם בשנאה. שנאה טבועה באהבה, היא תמיד נסתרת בה באופן סמוי. וכאשר אתם שונאים מדי פעם את מי שאתם אוהבים, תיאלצו לסבול. האמת נמצאת באמצע!
הפכו לכאלה שאינם בוחרים, פשוט היו! זה קשה, זה נראה בלתי אפשרי, אבל בכל זאת – נסו. בכל המקרים שבהם יש לכם שתי אפשרויות בחירה, נסו להיות באמצע.
אלה שסוטים מהדרך, יכולים עדיין לחזור ולהתחיל מחדש, אך אלה שלא הולכים לשום מקום – כבר מתים. אם אתם יודעים איך למות – בצחוק, בשמחה, בברכה לשחרור – אז הרסתם את המוות.
ביררנו שישנן שתי חלופות למוות הפיזי, כפי שאנו מדמיינים אותו, ושניהם קשורים לתפקוד התודעה. (אומנם, ישנה גם חלופה שלישית, המתוארת אצל קרלוס קסטנדה, עליה לא נתעכב כאן, מכיוון שהיא – לעת עתה – ניתנת רק לכמה מן המוקדשים המפותחים מאוד. זוהי העלייה, שבה כבר לא צריך למות, מכיוון שהאדם פשוט עובר במודע מהעולם החומרי לעולם העדין, כשהוא לוקח איתו את גופו).
אינדיבידואליות המוות
כאשר אתם רואים מישהו גוסס, למעשה אינכם רואים לעולם את המוות עצמו – התהליך המתרחש בתוך האדם הגוסס עצמו. אינכם יכולים לראות זאת, מכיוון שתהליך זה אינו רק בלתי נראה לעיניכם הפיזיות, אלא הוא תמיד – באופן בלעדי, מוחלט ואינדיבידואלי. מתוך שלל תצפיותיי באנשים גוססים, שבוצעו על ידי (אוריס, ובהמשך) מחוץ לגוף הפיזי ובמצבים שונים לחלוטין, הגעתי למסקנה שאף מוות אינו דומה למשנהו, וכי תהליך הגסיסה עצמו קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, להביא למכנה משותף כלשהו.
בכל פעם, בעקבות המתים בגוף האסטרלי, הגעתי לעולם חדש ובלתי מוכר לי לחלוטין, שאין לו אבסולוטית שום דבר במשותף עם עולמנו הפיזי המוכר. עולם בלתי ידוע זה דמה במידה עוד פחותה למה שלפי כל התיאורים השונים שקראתי, אמור להיות המשך קיומנו הארצי. אפילו לא יכולתי לדמיין שהחדש הזה יהיה כה שונה מכל מה שאנו רגילים אליו כאן, על פני האדמה, עד כדי כך שלא יהיה לו שום דבר במשותף איתו.
כל התיאורים הקיימים של מה שמכונה "העולם הבא" או "החיים שלאחר המוות" התבררו כמוטעים ושגויים לחלוטין; כולם חיוורים, דלים, חדגוניים ומלאכותיים מדי בהשוואה למה שנצפה בפועל.
ראשית, מכיוון שבעולם העדין הכל, אבל הכל, קיים בקשר ובאחדות בלתי נפרדת זה מזה; כל תופעה ואובייקט אינם קיימים בפני עצמם, נפרדים ועצמאיים, אלא בהכרח מסבירים משהו בעצמם ומוסברים על ידי משהו. הכל כל כך קשור זה בזה, עד שלא ניתן לתאר אף תופעה בנפרד, במנותק מהכל. צריך או להעביר הכל מיד, או לא להעביר כלום בנפרד, מכיוון ששום דבר נפרד, כמו כאן, פשוט לא קיים "שם" ואינו יכול להתקיים.
כל הדברים והאירועים באסטרל מתבררים כקשורים זה בזה באופן הדוק ובלתי נתפס על ידי שרשרת אחת של סיבות ותוצאות. הכל תלוי בהכרח במשהו או במישהו, וכל דבר או תופעה נמצאים כאילו בתוך זה בזה. "שם" הכל, עם כל מה שתתקלו בו, - חי באופן מדהים; "שם" אין שום דבר מת, חסר הכרה וחסר נשמה, אין שום דבר שחסר לו את היכולת לביטוי עצמי סוער באמצעות מחשבות ורגשות.
עם הכל, וכמו עם כל דבר בנפרד, ניתן לתקשר, לדבר, להתווכח, לדון ללא הגבלה ובאופן פורה: בלתי אפשרי לחלוטין להעביר במילים את האלמנט הרגשי של שמחה חסרת סיבה, הפתעה חסרת גבולות, התלהבות בלתי נשלטת, אימה טורפת כל - ומצב הביניים המתמיד של מעבר רגשות אלה זה לזה.
"שם" ניתן לחוות במלואן רגשות שפשוט אינם קיימים בחיינו הארציים הרגילים. בעולם העדין פשוט בלתי אפשרי להישאר אדישים או אדישים לכל דבר או לכל אחד; "שם" ניתן לאהוב את מה או את מי שאתה נתקל בו, או לבעור בשנאה פראית אליו, ניתן לשאוף למשהו, או להתפעל ממישהו, אך בלתי אפשרי פשוט להישאר אדישים.
תפיסת הזמן והמרחב בעולם הבא
אני כבר לא מדבר על כך שמיד לאחר שחרור התודעה מהמעטה הצפוף, תחושת הזמן משתנה באופן איכותי באופן מיידי: לעתים קרובות היא מתארכת בצורה מדהימה - שניות נמתחות בתחושה לשנים, ודקות - לעשרות שנים.
בעולם העדין, כל מחשבה שלכם, אפילו הכי לא רצונית, מיד, ברגע זה, מתעוררת לחיים, רוכשת מציאות להתקיים ולפעול כאילו באופן עצמאי, כאילו ללא תלות בכם וברצונותיכם. אף על פי שהרצונות, הרגשות, הדחפים, הסימפתיות והאנטיפתיות עצמם משתנים מיד ויזואלית ותחושתית, וככל שמושקעת בהם יותר אנרגיה, כך הם הופכים קונקרטיים ו"אמיתיים" יותר, כאילו רוכשים את היכולת לפעול באופן לוגי ולהגיב לשינויים המתמידים והסוערים בסביבתכם.
באסטרל, שום קירות, שום תנאים “אובייקטיביים” אינם יכולים פשוט להגביל או למנוע את מימוש כל אחת מהפנטזיות שלכם, להגביל או לא לאפשר לדמיונכם להתבטא. כל דימוי, ברגע שהוא רק מופיע בתודעתכם, מתחיל מיד להתממש לצורה סובסטנציאלית “אמיתית” לחלוטין, שאינה שונה בשום אופן בתכונותיה מצורותיהם של אובייקטים אחרים, אשר גם הם כל הזמן נעלמים לאנשהו, מתפזרים, מתפרקים, משתנים, מופיעים שוב, מנסים להזכיר את עצמם במשהו, למשוך את תשומת לבכם, שמחים, מתעצבים, מקנאים ומתנהגים כ”חיים”.
העלו את כל זה אפילו בחזקת עשר, ועדיין תקבלו דמיון חיוור למדי למה שמתרחש בעולם העדין עם תודעה שנקלעה אליו לראשונה ועדיין לא שלטה אפילו בחלק קטן מחוקיו המדהימים. לי אישית נדרשו לכך חודשים ארוכים של עבודה מאומצת בהנחיית המנטור הרוחני שלי, שליווה אותי בתחילה בכל אחת מהיציאות האסטרליות שלי. הדבר המסובך ביותר היה ללמוד לחשוב בקטגוריות אחרות.
העולם שאליו אנו עוברים לאחר מותנו הפיזי, אינו כולל אף לא אחד מהצדדים, התכונות או המאפיינים העצמאיים, ולכן גם בלתי אפשרי, כפי שמקובל אצלנו, לתאר תחילה את אחד מצדדיו האופייניים, ולאחר מכן את השני וכך הלאה. הכל בו נראה מיד, בכל נקודה שלו, וזהו הכל משתנה באופן קבוע, משתנה, נע, מתפרק ומשתכלל. וכל התהליכים הללו, אם רוצים, ניתן לצפות בהם בו-זמנית ובאותה שעה.
כאן הכל נמצא ביחסי גומלין לוגיים, ובעיקר - ביחסי גומלין לא לוגיים, שבהם דבר ואף אחד אינם יכולים להתקיים בנפרד, וכל יחסי הגומלין בין הדברים השונים קיימים באמת, ללא תלות בדברים עצמם. ואכן, הדברים עצמם כאילו אינם קיימים כלל, ובמקומם ישנם רק "היחסים ביניהם" או רק מניעים. הדבר נכון גם לגבי מחשבות.
מחשבה שאנו, במצבנו הפיזי הנוכחי, יכולים פשוט לא לשים לב אליה או להתעלם ממנה, בעולם העדין רוכשת באופן מיידי מציאות ויכולת לביטוי "עצמאי", תנועה, סינתזה, טרנסמוטציה וכדומה. למחשבה אין ואינם יכולים להיות מכשולים או מרחקים. היא יכולה לחדור בחופשיות ובקלות בכל צורה לתוך אובייקטים כאילו בלתי חדירים ומיד לחשוף בפרטי פרטים את כל צדם הפנימי, הרכבם ועקרונותיהם, עד למבנה האטומים, המצב הכימי של כל כוכב, אוכלוסיית כל כוכב לכת בכל תקופה של האבולוציה שלו. כל זה מתבהר מיד בצורת תמונות הולוגרפיות מציאותיות לחלוטין, תרשימים נעים, דגמים ארבעה-ממדיים וכדומה.
שנית, זה, שפשוט נופל עליכם, הכל מיד מדהים בגדולתו, עוצמתו, מדהימותו, חוסר יכולת ההבנה שלו וחריגותו. ככל שהתודעה שוקעת ברעידות גבוהות יותר של האסטרל, כך מתחילה להתבטא יותר וליצור רקע חושי, כלומר מוחשי ונתפס במציאות, מוזיקה יוצאת דופן, אשר באוברטונים הנמוכים יותר נתפסת רק כצלילים רצופים פשוטים מאוד.
החל מהאוברטון השישי, מוזיקת הספירות הזו עוברת לשילובים הרמוניים נעימים במיוחד של רעידות צלילים, המתבטאים בצורות הנראות והמושלמות ביותר, המאפשרות לתודעה, המכוונת לאותה תדירות רעידות, להתמוסס פשוט בחסדם, אושרם ויופיה של ההרמוניה. באוברטונים הגבוהים ביותר, מוזיקת הספירות מהווה יחידה אחת שלמה עם כל מה ששוכן באותה רמה, וזה מסביר את מצב האהבה הנעלה, הרוחניות יוצאת הדופן, ההתלהבות הילדותית והאלטרואיזם האינסופי, אשר ממלאים כל תודעה השוכנת כאן, בין אם לאחר מוות פיזי ובין אם למטרות חקירה רוחנית של העולם העדין.
אבל, לאחר ניסיון כה עקר לתאר את מה שאינו ניתן לתיאור כלל, בואו, קורא יקר, נתקרב לנושא השיחה שלנו היום וננסה להבין באופן קונקרטי ככל האפשר, מה באמת קורה לאדם ערב רגע עזיבתו את העולם הזה.
סבלות נשמות המתים
כל אדם חי את חייו, וכל אדם מת את מותו. מותו של כל אחד מאיתנו ייחודי כמו חיינו. לעיתים קרובות הוא נראה לנו, למתבוננים מבחוץ, מייסר, מפחיד ומכוער, אך למעשה מאחורי כל זוועתו ותהומותו לכאורה מסתתרת פשטות וטבעיות השלמתה הלוגית של תוכנית האל.
האמת תמיד פשוטה; אנו הם אלו שלעיתים קרובות – בגלל בורותנו ומידת חוסר בגרותנו האבולוציונית – הופכים אותה למורכבת ובלתי נגישה להבנה. וכך גם המוות – תמיד פשוט ותמיד ייחודי.
עם התקרבות האדם לזקנתו, תודעתו, שעדיין לא גילתה לעצמה מציאות עמוקה יותר מעבר לערכים החומריים של רוב בני האדם: הנאות עולם, מין, כוח, רווחה כלכלית וחומרית, תהילה וכדומה, – נשארת במצב של דיכאון ותחושת חוסר תקווה, שכן הגוף הפיזי הגוסס כבר אינו מסוגל למלא אף אחד מרצונותיו.
ברגע המוות, החרדה הפנימית העמומה והגוברת, הקשורה להבנה שתודעתו הסתבכה ללא תקנה באשליות העולם החומרי, אינה נעלמת כלל עם ההפרדות מהגוף הפיזי, אלא עוברת יחד עם אישיותו של המת לחיים שלאחר המוות, והופכת לסיבה האמיתית לכל מה שמכונה "ייסורי תופת" האישיים שלו.
רצונות אלו בעולם הפיזי מובילים להתנוונות היכולות המנטליות, ובעולם העדין הם באים לידי ביטוי בהתעצמות כל המידות הרעות שלנו: אנוכיות, תאוות בצע, שנאה, כעס, תאווה ושאר ביטויים, המחזיקים בתקיפות את התודעות הלא מפותחות בכבלי האנרגיות הנמוכות של האסטרל.
מאבק נורא זה, ולעתים קרובות קטלני, אינו יכול להימנע על ידי אף אחד מהמתים, שתודעתם בחייהם הייתה תחת שליטת אשליות העולם הפיזי, לאחר שהתפתו לטובות זמניות כדי לספק את צרכי ה"אגו" הנמוך, על חשבון ציפיות הרוח.
בעת תנועה בספירות האסטרל ובעקבות דרך ההיגיון, המת, בתחילה ברגעים הקשים ביותר, ולאחר מכן יותר ויותר, מתחיל לפנות לחלק הטוב יותר של עצמו, בניסיון למצוא ב"אני" העליון שלו, שלא נחקר בחייו, תמיכה, עצה וחוכמה. בהדרגה, כאשר קרום האגוטיזם העבה של ה"אני" הנמוך נמס על ידי תנודות האסטרל המתאימות, החוכמה המולדת מתחילה להחליף את ביטויי ההיגיון, והשיקול דעת עוקב אחר חוויות של ספק, התבוננות והתעמקות בטבע האמת.
לעיתים קרובות מאוד, לאחר שאבד את הגוף הפיזי לאחר המוות – המוליך העיקרי של אשליות לתודעת האישיות – ה"אני" הנמוך של המת מסרב במשך זמן רב לציית להנחיות החוכמה, אך במוקדם או במאוחר, ככל שגוף האסטרל מטוהר מאנרגיות גסות, התודעה מתחילה להתרומם בהדרגה, תוך הבנת נמוכותה ובורותה שלה מתוך ניסיון אישי. בסופו של דבר, כאשר תודעת המת מתחילה להסכים עם רוב הכוחות האלוהיים, ה"אני" הנמוך מפסיק את המאבק. הכוח המנצח כל של האלוהי מוביל את האישיות האסטרלית לרמה האנרגטית הגבוהה ביותר של קיומה המופרד, שהושגה על ידה במהלך חייה.
נתקלתי גם במצב זה פעמים רבות אצל אותם מתים שתודעתם בחייהם לא הייתה מוכנה מספיק להבנה ולקבלה של מציאות המימד הרביעי. במהלך שהותם במצב לא מודע, נשמותיהם של אנשים כאלה אכן דמו למשהו הדומה למסה אפורה דמוית ערפל. רוב המתים עדיין סירבו להבין את מה שקרה – במיוחד אלה שנהרגו פתאום, באופן בלתי צפוי, למשל, במהלך תאונה. כאלה לרוב אפילו לא רצו לשמוע על מותם ולא קיבלו שום עצה, והעדיפו להישאר ליד המקום שבו חיו לפני מותם.
אומללים אלו חוו באמת ייסורים נפשיים איומים, כשהם צופים באופן חד-צדדי במתרחש, בלתי נראים ובלתי נשמעים לאף חי, מתרוצצים ובוכים בייאושם, עד שגופם האתרי, שהתפרק לקרעים רבים דמויי ערפל, שלל מהם את היכולת לצפות חזותית במתרחש בעולם הפיזי.
לעיתים קרובות מאוד, רבים מהמתים קיבלו אותנו – אותי ואת המדריך-מנטור שלי, הזוהר באור בהיר – כמלאכים או אלים, הקשיבו בצייתנות לעצותינו, השילו מעליהם את המעטפת האתרית בקושי נראית שעטפה את האסטרוסום שלהם, ולאחר מכן, לאחר שהצטרפו לנשמות של מתים אחרים, התרחקו בשלווה אל ספירות של תנודות גבוהות יותר, מנסים להתרחק מאלה שרעדו והתרוצצו, שוהים לגמרי בסערת אשליות קארמטיות אסטרליות ולא תופסים שום דבר חיצוני, למעט חוויותיהם הפנימיות, תשוקותיהם וצורות מחשבתם...
אחרים מבין המתים, בקושי הספיקו למות, ומיד, כאילו נורו מחץ מקשת, נסקו בדהרה אל על אל "הרקיע" הכחול, ולאחר רגע נעלמו משדה הראייה האסטרלי שלי, התמוססים בזוהר הזהוב של השכבות העליונות של הספירה האסטרלית. תמיד כה משמח לצפות בנשמות מושלמות כאלה, ששום דבר אינו יכול לעצור אותן בפרצתן הרוחנית וברצונן להתאחד עם מקורן.
