גוף המחשבה (המנטלי)

טבעם של דימויים מנטליים

מילות מפתח: תודעה, תבונה; דוגמנות, הבנה; שילוב.

דימויים מנטליים הם תפיסות אובייקטיביות של צורות מחשבה — אובייקטים נפרדים, הקיימים באופן עצמאי מהאדם במישור המנטלי של העולם העדין.

אנרגיה מנטלית מסוגלת:

• להרכיב צורת מחשבה אחת ממספר צורות, ובכך לדגמן אותה בהדרגה מ"לבני" היגיון, בדומה לעבודות בנייה והרכבה.
• לפרק צורות מחשבה מורכבות לחלקיהן המרכיבים.
• לבנות צורות מחשבה חדשות, וכן לבחון אותן מזוויות שונות.

כל זאת מתבצע באמצעות חשיבה "של חצי המוח השמאלי".

כאשר צורת מחשבה, הדומה במשהו לנתונה אך אינה מוגדרת על ידה באופן חד-משמעי, נמשכת לשדה הראייה המנטלי, הדבר מתייחס לחשיבה אסוציאטיבית "של חצי המוח הימני". ייתכן גם יצירת צורות מחשבה חדשות באופן רדיקלי, אך זה קורה לעיתים רחוקות.

תהליך החשיבה בכללותו הוא פעילות ספציפית. חלקית, הוא מורכב מחיפוש במישור המנטלי אחר צורות מחשבה מתאימות, תבניות לבניות ונקודות מוצא לאסוציאציות. חלקית, הוא כרוך ביצירת צורת מחשבה גדולה יותר, או מבנה מנטלי (דעה, קונספט, תיאוריה), אשר ברגע נתון מספק או לא מספק את האדם.

בדרך כלל, אם אדם מצליח להבין נכון מצב מורכב ולהבין בעיה קשה, אזי בחלק זה של גוף המחשבה (המישור) הוא חש בהירות יוצאת דופן עולה במוחו במקום שבו שלט כאוס, כאילו בחדר עמוס סודר הבלגן: הרצפה והחלונות נוקו, האבק נוגב והרהיטים סודרו מחדש.

דוגמה ל"אמת" ו"שקר" במערכות סמליות

קיימות מערכות סמליות והיגיון רבות ושונות, כלומר, כללים למניפולציה של סמלים, ובמקרים מסוימים, כללים מסוימים נוחים יותר, ובאחרים - אחרים. אך המישור המנטלי עצמו הוא רב-ממדי, כלומר, קיימים בו במקביל סוגי היגיון שונים, שלעיתים קרובות אינם תואמים ומנוגדים זה לזה.

המחשבה חמקמקה, לעיתים קרובות שקרית בגלוי. היא מנסה כל העת לתפוס את עצמה, כמו נחש הבולע את עצמו החל מזנבו – ולעולם אינה מצליחה בכך. דווקא למישור המנטלי שייכים המושגים של אמת ושקר, שאינם קיימים במישורים אחרים, וזאת יש להבין. לא אידיאל, לא מטרה, לא אירוע, לא רגש ולא תנועה יכולים להיות אמיתיים או שקריים – הם פשוט קיימים.

בואו נבחן את נכונות הטענות: "כל הנמרים מפוספסים" ו"כל מה שאינו מפוספס אינו נמר". כדי לבחון את הטענה הראשונה, נצטרך לבקר בגן חיות, ובכלוב המתאים נתברר לנו במהרה את שקריותה. באשר לטענה השנייה, את בדיקת אמיתותה ניתן להתחיל בבית, להמשיך בעבודה, ולאחר זמן מה נתברר לנו שהיא גם נכונה: אכן, לא שולחן, לא כיסא, לא קומקום במטבח, ולא עוד מגוון רחב של חפצים לא מפוספסים הנראים לעין, אינם (בחסדי שמיים!) נמרים. אם החפץ המיליון הלא מפוספס יתגלה במקרה כנמר, ניתן לייחס זאת בבטחה לשגיאה בניסוי.

ברור כי לוגיקן יתייחס לתיאור זה באדישות, בטענה שלוגיקה היא דבר אחד וחיים הם דבר אחר, וכי יש ליישם את הראשונה לשנייה בחוכמה ולא פורמלית. פיזיקאי יציין כי כל בעיה צריכה להיבחן לגופה, ואם מדובר בנמרים, יש לבחון אותם ולא כל דבר אחר, אך אני חושב שהקורא יוכל להבין את המשמעות האמיתית של דוגמה זו...

תרבות המחשבה אינטואיטיבית במידה רבה יותר ממה שנדמה לנו. היחסים בין היגיון לחיים אינם פשוטים כל כך. זו הסיבה לכך שקיימת תצפית אמפירית: ככל שאדם מתרץ את עצמו זמן רב יותר, כך התירוצים שלו הופכים למפוקפקים יותר. שרשרות לוגיות של חמישה חוליות ויותר אינן נראות כלל משכנעות, גם אם כל אימפליקציה בודדת אינה מעלה ספקות.

דיאלוג: "A1 אמיתי? כן." "A2 נובע מ-A1? נובע." "ו-A3 נובע מ-A2, כמו ש-A4 נובע מ-A3? כן, נובע." "אז A4 אמיתי? לא בטוח... אי אפשר פשוט יותר, קצר יותר, משכנע יותר?"

לוגיקה רגילה – מה שנקרא בפי העם שכל ישר, ובמדע – טיעונים מנומקים – היא מערכת כללים שקשה למדי לתאר אותם במדויק. עם זאת, אדם מתורבת לומד אותם באופן אינסטינקטיבי ומנסה, היכן שאפשר, לדבוק בהם בקפדנות. במקרים שבהם הוא אינו מצליח, הוא מתאכזב פנימית, ומודה חיצונית בחוסר השלמות של הלוגיקה שלו, בתקווה למצוא בעתיד דרך לתקן את המצב.

חיבור גוף המחשבה לגוף הסיבתי

עם זאת, בולט לעין שכללים אלה קשורים הרבה יותר לא לכללים הפנימיים של המישור המנטלי, אלא להתאמתו למישור הסיבתי. במילים אחרות, יכולים לסלוח לכם על חוסר היגיון, אם אתם מדברים על מהות העניין וברור שאתם מבינים אותו, ומנסים לבטא אותו באופן הולם במבנים מנטליים.

לכן, מבנה מנטלי – בין אם מודל או טיעון – הוא משמעותי רק כאשר הוא מתייחס לאובייקט סיבתי כלשהו (אירוע, תופעה וכדומה). אובייקט זה הוא שמכוון את זרם המדיטציה המנטלית, שתוצאתה תהיה דימוי מנטלי, כלומר, ייצוג מסוים של האובייקט הסיבתי.

ניתן לנסח רעיון זה באופן הרבה פחות נעים לאדם "חושב חופשי": לכל מדיטציה מנטלית צריכה להיות סנקציה סיבתית. במילים אחרות, גוף המחשבה לא צריך (למעט במצבים קריטיים מיוחדים) לחרוג מגבולות הגוף הסיבתי. לכן מומלץ לדון רק בנושאים ואירועים אקטואליים בחייו של האדם, הזקוקים לכך באופן מובהק.

ההצדקה להתלבטויותיו של אדם תהיה קיימת רק במקרה שהן שופכות אור חדש על המתרחש. תרגילי חשיבה אחרים רק מלכלכים את המישור המנטלי ומטנפים את גוף המחשבה שלו.

לצערנו, בתקופתנו הפרוצה מבחינה מנטלית, פטפוט (דיבורי סרק) והרהורי סרק בלתי מוצדקים אינם נחשבים לחטאים משמעותיים, למרות שהם פוגעים בחיי האדם והחברה, ומפרים באופן חד את האיזון הכללי של אורגניזמיהם.

אינטראקציה של גוף המחשבה עם רמות גבוהות יותר

אירוע הוא עדין ומפורט יותר מדימויו המנטלי. חוקי הזרימה הסיבתית מודגמים באופן גס בלבד על ידי חוקי החשיבה, ולכן אירועים תמיד בלתי צפויים, סותרים מבחינה לוגית ובלתי ניתנים לחיזוי עבורנו. זרם האירועים כמעט ואינו נשמע להיגיון המנטלי, שבו בלבד קיים מושג של מטרה ברורה ואמצעים להשגתה.

החשיבה המדעית המודרנית, כפי שניתן לראות, עדיין אינה מותאמת לפרדיגמה ההולוגרפית, אשר, ככל הנראה, צפויה להיטמע בעשור הקרוב בתחומים מגוונים ביותר.

לכן, המישור האתמאני כשלעצמו אינו יכול לשמש אובייקט למניפולציות מנטליות. ניתן להתבונן בו ביראת כבוד, ולחפש ייצוגים רציונליים הולמים פחות או יותר, אך תמיד גסים ובלתי מושלמים מראש, עבור יסודותיו ועלילותיו. אז, בגוף המנטלי-אתמאני, נוצרים דימויים מנטליים של אובייקטים אתמאניים, ומהראשונים ניתן לנסות לבנות מבנים שונים, אך חוקי המישור המנטלי שונים עדיין מאוד מאלה של המישור האתמאני, ולכן חוקי הקיום הגבוהים יותר נתפסים רע על ידי התבונה הרציונלית.

התודעה – בעיקר – נחוצה לאדם כדי לתפוס (לדגמן מנטלית) את האירועים המתרחשים לו ולחלופין להשפיע עליהם. ככל שרמת ההתפתחות האבולוציונית של האדם גבוהה יותר, כך גופיו העדינים מובחנים טוב יותר, וכך הקשרים ביניהם הופכים עשירים ומגוונים יותר, ואז תפקידו של גוף המחשבה עולה, שכן הוא מתקשר כבר לא רק עם גופים סמוכים (הסיבתי והאסטרלי), אלא גם עם כל השאר, ומתחיל לווסת את הקשרים בין הקליפות העדינות והגסות.

קשיים ותפיסות מוטעות של גוף המחשבה

עם זאת, חובתו הבסיסית של גוף המחשבה היא התאמה לגוף הסיבתי, וכאן צצות אצל אנשים רבים קשיים ואי הבנות גדולות. מצד אחד, העידן הנוכחי אובססיבי לאנרגיה מנטלית – ידע, מידע, תיאוריות ומושגים. מצד שני, המחשבה אינה מספקת בבירור לארגון החיים באופן מקובל, ואין זה לגמרי ברור לאן בדיוק יש לכוון אותה ובאילו מודלים מנטליים ומערכות סמליות יש להשתמש.

הטעות הנפוצה ביותר של האדם היא שבעת ניסיון להבין מצב מסוים, הוא מרכז את מאמציו דווקא בגוף המנטלי, בעוד שחסר לו מידע באופן מהותי, או שהמידע שברשותו מעוות מאוד.

התפיסה של "חופש" המחשבה שגויה כפליים:

1. החשיבה כפופה לתבניות חברתיות נוקשות מאוד. קשה מאוד להיחלץ מהשפעתן (לרוב הלא מודעת).

2. אדם חייב להרהר בדברים מאוד מסוימים (עליהם יש סנקציה סיבתית), ובכך להשיג הבנה ברמה הנקבעת על ידי הגוף הסיבתי, ולא על ידי גוף המחשבה.

אם האנושות שואפת להתפתחות אבולוציונית, עליה ללמוד בראש ובראשונה להתנהג תרבותית בחקר העולם. העולם מגיב בכאב רב לפריצות דרך "חד-צדדיות", מכיוון שהן מפרות את האיזון של מישוריו העדינים.

האמת, כאשר היא רוצה להתגלות לבני אדם, ביורדה מהמישור האתמאני, יוצרת לעצמה מוליך-עורך בדמות אדם (מדען) או קולקטיב מדעי, ומעבירה מראש את השפה (כלומר, את המבנים המנטליים העיקריים שבאמצעותם ניתן לבטא אותה). אולם לאחר לידתה מופר האיזון של האנרגיות העדינות של כל המישורים, ויש צורך לשקמו זמן רב. לשם כך נדרשים מאמצים מתואמים של אנשים מגוונים ביותר, מפילוסופים ומשוררים ועד טכנולוגים ופועלים פשוטים.

עם זאת, לא קיימת מערכת חשיבה "נכונה" אוניברסלית, כמו גם מערכת סמלית אוניברסלית. כל מערכת כזו בתחילה עוזרת לחשיבה, אך בשלב מסוים הופכת צרה מדי עבורה. אבל אף אחד מהם אינו גורם מכריע למדיטציות מנטליות. למחשבה תמיד יש תפקידים עזר, או, ליתר דיוק, תפקידים פרטיים, כחלק מתפקודו של אורגניזם האדם, ובראש ובראשונה עליה לשרת את דרישותיהם של גופים אחרים ולשמור על היגיינתה, ורק שנית – להפוך לפארודיה על התודעה העולמית, בניסיון לענות על כל השאלות הריקות המוכרות והבלתי מוכרות.

כאשר גולש סקי ממהר במורד המסלול, חשיבתו משרתת בעיקר את צרכיו של הגוף הפיזי. קשה גם לחשוב אחרי ארוחה דשנה, שכן במקרה זה החשיבה משרתת צרכים אתריים. נערה המנסה להבין את הרגשות שמעורר בה בחור צעיר מסוים, משתמשת לצורך זה בגוף המנטלי-אסטרלי.

בהתבוננות במעשיו, ערכיו ואידיאליו, האדם מפעיל, בהתאמה, את הגופים המנטלי-סיבתי, המנטלי-בודהי ואת המנטלי-אתמאני. חשוב מאוד להבין שמערכות סמליות וכללי הפעלת סמלים הולמים שונים בכל המקרים הנזכרים. הכלל הכללי הוא: ככל שגוף עדין קרוב יותר לגוף המנטלי, כך ניתן לפעול בחופשיות רבה יותר עם סמליו.

רב-ממדיות המישור המנטלי ואתיקת ההכרה

לכן: המישור המנטלי הוא רב-ממדי באופן עקרוני. מושגי עדיפות, אמת ושקר קיימים רק במסגרת מערכות סמליות צרות יחסית מסוג לוגיקה מתמטית או אריתמטיקה. למערכות אלה אין כשלעצמן קשר ישיר למציאות ולמישור הסיבתי (למישור האחרון שייך הליך כמו קבלת החלטות).

שאלת אתיקת הידע המדעי חריפה הרבה יותר ממה שניתן לחשוב. לתפקוד תקין של האורגניזם – הן של האדם והן של האנושות כולה – נדרש תיאום של גוף המחשבה שלו עם הגוף הסיבתי והאסטרלי. אם גוף המחשבה במקומות מסוימים חורג מגבולות הגוף הסיבתי, ובמקומות אחרים מותיר אותו עירום וקורע כל הזמן פה ושם, אי אפשר לדבר על בריאות האורגניזם בכללותו.

העיוותים העוצמתיים להפליא בגורל הציוויליזציה המודרנית קשורים בראש ובראשונה להיפרטרופיה ולעיוות של גוף המחשבה של האנושות. עליו הוטלו בנוסף תפקידים זרים לחלוטין, תפקידים השייכים לכל הקליפה העדינה, כלומר לגופים האתמאני, הבודהי והסיבתי. המחשבה יוצרת את האידיאל, את עמדות החיים ושולטת באירועים – כך סבור התת-מודע החברתי והוא מחפש לשווא אדם (נשיא) או קבוצה קטנה (פוליטביורו, ממשלה, מועצה עליונה וכדומה) המסוגלים לייצר מחשבה כזו.

כתוצאה ממאמצים אלה, גופים מנטליים-אתמאניים, מנטליים-בודהיים ומנטליים-סיבתיים מגיעים למרכז תשומת הלב. בהם, אדם מתחיל לתמרן באמצעות שיטות מנטליות שפותחו היטב למטרות שונות לחלוטין ומכוונות לבעיות שונות מהותית. בכך מתרחשת טעות כפולה, או ליתר דיוק, החלפה שגויה:

1. הגופים הגבוהים יותר (הקליפה העדינה) אינם זהים כלל לדימוייהם המנטליים. לדוגמה, מה שאדם עושה (הגוף הסיבתי) לעיתים קרובות קשור באופן חלש מאוד לאופן שבו הוא מדמיין זאת במודע או בתת-מודע (הגוף המנטלי-סיבתי).

2. על אובייקטים של הגופים המנטלי-סיבתי, המנטלי-בודהי והמנטלי-אתמאני, ניתן ליישם שיטות נפוצות בחלקים אחרים של גוף המחשבה, למשל שילוב באמצעות קשרים לוגיים, רק לעיתים נדירות ביותר.

וריאציה נפוצה נוספת של הרחבת המערכת הסמלית היא הכנסת סולמות הערכה מובחנים: במקום קיטוב גס כמו "טוב – רע" או "אהבתי – לא אהבתי", מופיעים סולמות כגון: מספק, לא רע, טוב, טוב מאוד, נפלא, מהמם. ולהיפך: לא משנה, די גרוע, גרוע, גרוע מאוד, ממש לא מתאים ורוע מוחלט עם שני מינוסים.

מבלי לפתור שום בעיות מהותיות, סולמות כאלה מסיטים כמות עצומה של אנרגיה מנטלית של האדם. הם יוצרים עבורו אשליה של קונסטרוקטיביות במדיטציה שלו. אך למעשה, הוא פשוט משתעשע, ומושך אליו, באמצעות עודף אנרגיה מנטלית, את תשומת לבם של טפילים מנטליים. אך העיקרית מביניהם הופכת להיות המערכת הסמלית עצמה עם שפע יתר של הערכות, הדורשת לעצמה כל הזמן מזון חדש.

השימוש לרעה במערכת חשיבה הערכתית-מובחנת נפוץ לא רק בבתי הספר היסודיים, ושורשיו נעוצים בימי הביניים (אולי אף בתקופות קדומות יותר), כאשר בתולה תמימה שפותתה יכלה לשמש יחידה של חטא – לדוגמה, באפשרות הערכה כזו: "כי טוב לך לפתות ארבע-עשרה בתולות מאשר להחמיץ את תפילת הבוקר".

כאן אנו נתקלים בתופעה של יחס חילול קודש כלפי אובייקטים אתמאניים – מספרים טבעיים. אלה יכולים לשמש במודלים מנטליים רק במקרים יוצאי דופן ביותר, כאשר קיימת לכך סנקציה אתמאנית ישירה. מאחר שאינו מסוגל לפתור את בעיית ההעדפה ברמה המנטלית, האדם, במקום לבחור מערכת סמלית מנטלית מתאימה יותר ואיכותית אחרת, או לעבור למישור עדין יותר (הסיבתי), מנסה להגביר את היכולות האנרגטיות של מערכתו. הוא עושה זאת על ידי הכנסת אובייקטים אתמאניים באופן מלאכותי, או ליתר דיוק, העתקים מנטליים מגושמים שלהם. התוצאה של כך "אינה נכנסת בשום שער" – לא בכלכלה מתמטית, לא בבלשנות מתמטית, ולא במדעים "מתמטיים" רבים אחרים.

בדיוק כשם שהעולם אחד, כך גם כל מודל מנטלי בעל ערך שלו הוא אחד. חומר אינו איזה אוסף אלמנטרי של חלקיקים זהים, שאם נלמד אותם ואת כללי הצירוף הפשוטים ביותר שלהם, נבין את העולם כמבנה קוביות.

האטום, כמו היקום, אינו בלתי ניתן לחלוקה. יתרה מכך, כל המידע עליו טמון בו, אך יש לחלץ מידע זה בזהירות ובעדינות, לאחר קבלת אישור לכך ובכל מקרה מבלי להפר את מבנהו הבסיסי: האם נבין טוב יותר את פסלו של רודן אם ננסר אותו לשניים או נטיח אותו, לאחר שהגיע למהירות החלל הראשונה, בקיר הקרמלין?