מאבקם של השלישייה העדינה והשביעייה העדינה על האדם

אויבים

בדיון על יחסי גומלין אנושיים, אסור לשכוח את דמות היריב או האויב האישי. לפעמים, דווקא האויב הוא האדם הראשון שעליו האדם מפנה את מבטו הבוחן, אשר עד לאותו רגע התרכז אך ורק בעצמו. אתה יושב בשקט בארגז החול, מכין עוגות חול וטירות, ופתאום מופיע מישהו, לוקח את האת שלך ודופק לך איתו בראש – איך לא תתעניין לעומק באישיות התוקפן?

הופעתו הראשונה של אויב או יריב היא לרוב דרך להסיט את תשומת לבו של האדם למשהו שונה בתכלית מעצמו, מה שמלווה בקפיצה משמעותית של נקודת ההרכבה, ותמיד לאזור מלחיץ למדי עבור האדם, שבו הוא מאבד שליטה על המצב. אי הנעימות טמונה במידה רבה בעובדה שהאדם תלוי מאוד באויבו (יריבו) – בין אם במישרין ובין אם בעקיפין, אך בכל זאת, באופן משמעותי למדי עבורו. מצב זה של תלות הדדית לא נעימה נובע לרוב מהעובדה שללאדם וליריבו יש משהו לחלוק: אישה אהובה, מקום תחת השמש, תהילה וכדומה. מנקודת מבט של חיים פנימיים, הופעתו של יריב פירושה הפעלה של תוכנית תת-הכרתית נמוכה מסוימת, המכריזה בקול רם על זכויותיה. במקביל, בעולם העדין, מתגשמת ישות מסוימת ומתחילה לנהל מלחמה עם האדם.

מלחמה זו יכולה להיראות אחרת. לעיתים, בעולם החיצוני מופיע יריב, אשר הדרקון שלו מתעלה ללא הרף על ידי השפלת הדרקון האישי של האדם. לעיתים זהו פוגע, אשר השחור שלו מדכא, למשל, את השחור, הדרקון והחזיר של גיבורנו. זו יכולה להיות אפילו סתם חזיר של מישהו אחר, אשר אוכל בחוצפה את החזיר האישי של האדם, וזה מתגלה כקשה מאוד לסבול. ישנם גם מצבים מורכבים יותר, שבהם פעילים הצהוב או הנחש, או כמה דמויות עדינות בבת אחת. עם זאת, במישור החיצוני, בעיית היחסים עם אויב או יריב יכולה להיפתר רק לאחר שהאדם יטפל בהתנהגות השביעייה העדינה שלו ויבין מדוע היא מגיבה כל כך בכאב להתנהגות האויב. באופן כללי, עדיף להתייחס לאויב כאל מראה מעוותת שלך, שבה משתקפים באופן בולט ביותר חסרונותיך ופגמיך הנוכחיים.

אולם, אין לזלזל באויביך. האגרגור הקארמתי מציב תמיד בפני האדם משימות שהוא יכול לפתור רק באספו את כל כוחותיו וכישוריו, וגם אז לא מיד, אלא לאחר מאמץ ניכר. בפרט, על ידי לימוד התמודדות עם השביעייה העדינה שלו, האדם נפטר מאויבים גסים ומיריבים פרימיטיביים, אך אינו פותר בעיה זו מן השורש. עם זאת, אפילו ברמת המאבק, למשל, עם אויבים דרקוניים (כלומר, שותפים המתעלים על חשבון האדם) נצפית לעיתים קרובות חזרה ידועה של עלילות, המעלה חשד לקיומה של ישות מסוימת, עדינה יותר מהשביעייה האישית, אשר יוצרת באופן מתמיד מזימות מסוימות נגד האדם, ממש מציבה בדרכו שותפים-אויבים עם דרקון גדול, מיד נכנסת לקרב עם הדרקון האישי של האדם עצמו. ייתכן בהחלט שאותו אדם, בפעם השנייה במקרה כזה, כבר "הבין הכל" וקיצר את הדרקון האישי שלו, אך העלילה, עם זאת, אינה חושבת להסתיים. מה העניין כאן?

כל אדם מלווה במהלך חייו על ידי שלוש ישויות עדינות (עדינות באופן מהותי יותר מהשביעייה העדינה), שהן שליחותיהם של שלושת האגרגורים הראשיים. ישויות אלו תואמות תוכניות תת-הכרתיות עמוקות הרבה יותר מאשר יהירות, אנוכיות וכדומה של השביעייה העדינה, ובדרך כלל האדם בקושי מבחין בהן, או רואה את ביטוייהן בעקיפין. האגרגור הראשון של הרצון שולח לאדם ישות עדינה, המכונה להלן הדמון האישי. בעולם הפנימי, מקבילה לה דמות האויב הפנימי. לאגרגור השני של התפיסה שייכת הנפש האוהבת. האגרגור השלישי של הפעולה שולח לאדם מלאך המידע, המסייע לו בקיום קשר מידע ישיר עם האגרגור הקארמתי. אדם שפתר במידה רבה בעיות פנימיות עם השביעייה העדינה שלו, מגיע לרמה של אינטראקציה ישירה עם הדמון האישי, הנפש האוהבת ומלאך המידע כשותפים. אולם, גם אדם רגיל מקיים עמם אינטראקציה מתמדת באופן עקיף ומדי פעם נכנס עמם למגע ישיר, אם כי ייתכן שאינו מודע לכך. רגעים אלה חשובים מאוד: לא רק כהכנה לאינטראקציה עתידית, אלא גם כהזדמנות לראות את הרגעים המרכזיים של הקארמה העדינה שלו (גוף אטמני).

נפש אוהבת

לכל אדם יש נשמה ממין הנגדי שאוהבת אותו, אך לרוב היא אינה מגולמת באף אחד. בשאיפה להביע את אהבתה לאישה, הנפש האוהבת שלה (הזכרית) מוצאת במרחב גבר מתאים ומחדירה בו אהבה לאישה זו, במטרה שיביע אהבה זו, כולל צורות ביטוי וסימני תשומת לב הולמים ביותר, ליטושים אינטימיים. הנפש האוהבת של אישה לוחשת לגבר המאוהב בדיוק מוחלט: האישה מקבלת את הרושם שאהובה הכיר אותה תמיד. אבל לשם כך, הגבר צריך להקשיב לא לגחמות נשיות ואף לא לאינטואיציה האישית שלו, אלא ליצור עדין וזר מיוחד, הטס אליו עם אהבתו לאישה זו וידע מדויק של מה שהיא רוצה וצריכה. עם זאת, לקשר הולם, האישה גם צריכה לנסות לתפוס מעבר לגבר את הנפש האוהבת הזו, אשר שואפת להעביר לה דרך הגבר המגולם משהו עדין אך חשוב מאוד עבורה, משהו שאין בה עצמה ואינו יכול להיות.

לכן, האהבה שאדם חש כלפי נציגים שונים של המין השני, תמיד שונה. נשמות שונות מעוררות אותה בו, והרגשות שהוא מקבל מאחרים דומים תמיד במובן מסוים – זוהי אהבתה של אותה נפש אוהבת – אך היא מקבלת התגלמויות שונות, ליתר דיוק, מהדורות שונות, באמצעות אהוביו השונים. אך כדי לחוש זאת, יש להיות קשוב כפליים ולאפשר לעצמו הן את התפיסה והן את העיצוב של הדחפים הנפשיים והחומריים הבלתי צפויים והבלתי מוכרים ביותר, הנוצרים כלפי הישות האהובה, אשר, יש לומר, לעיתים רחוקות יודעת מה היא רוצה, וקשה עוד יותר להבין מה היא צריכה.

הדמון האישי

אגרגור הרצון שולח לאדם דמון אישי להבלטה חיצונית של בעייתו הפנימית האקטואלית ביותר כרגע. מבפנים, האויב הפנימי ממלא את אותה פונקציה. לאדם קשה מאוד להבין באופן רציונלי את ההיגיון של הדמון האישי, כלומר לדמות אותו באופן הולם בגוף המנטלי, כיוון שהדמון עובד עם תוכניות תת-מודע שכמעט אינן נגישות לתודעה האנושית ולרוב גורמות לו מחאה עזה בנוגע לגורלו האישי: "למה אותו דבר כל כך הרבה זמן? למה כל כך מייסר ולמה כל כך חסר טעם?" – אומר האדם, פונה אל הקב"ה או אל אדוני הקארמה (בהתאם לאמונתו). אולם הוא או הם שותקים או אומרים משהו בלתי מובן, כמו "כך צריך" או "תגדל, סשה, תדע". ולאדם, בהתאם לנסיבות הרמוניות יותר או פחות של גורלו, נוצר רושם ברור שאדוני הקארמה הם יצורים חרדים מדי או קפריזמטים איומים, או (במקרים הגרועים ביותר) – סדיסטים שיטתיים. אלה שיפוטים, עם זאת, בלתי צודקים לחלוטין.

העניין הוא שלעיתים המשימה שאדם צריך למלא בחייו אינה דורשת שינוי יסודי במבנה נפשו ורכישת תחומים חדשים ואיכותיים של נקודת ההרכבה, ואז הוא, ככל הנראה, יחיה את חייו מבלי לחוש אי פעם את נשימת הקרח של כנפי הדמון האישי שלו ואף לא לחשוד בקיומו של אויב פנימי – והתת-מודע הציבורי רואה גורלות כאלה כנורמליים, ואף כמופתיים, ומסווג את כל השאר (אף שהאחרונים מהווים את הרוב) כלא בריאים או פתולוגיים.

עם זאת, ככלל, אדם עדיין ניצב בפני הצורך לשנות באופן רדיקלי את דעתו על עצמו ואת אופן ראייתו את עצמו ואת העולם, וכאן, אמצעים קטנים לעיתים קרובות אינם מספיקים, אם כי מאוד רוצים שלא יהיו. ואז נכנס לפעולה האויב הפנימי, אשר קורא לדמון האישי. ונסיבות החיים החיצוניים והפנימיים מתחילות פשוט לגרור את נקודת ההרכבה של האדם למצב איכותי חדש עבורו, למרות התנגדותו הנואשת. כאן בדיוק נוצרת התפיסה של אדוני הקארמה כמשעממים או חרדים מדי. במציאות, זה כלל לא כך. זה פשוט אומר שנדרש מהאדם כאן הרבה יותר ממה שהוא חושב או רוצה. לדוגמה, הצהוב, לעיתים קרובות יחד עם האפור, צועקים: "אתה עקרונית לא מסוגל לכך, גם אם תהפוך את עצמך מבפנים החוצה." לפיכך, האויב הפנימי או, בניסוח תרבותי יותר, היריב, הוא, בתיאוריה, דמות חיובית ללא תנאי בחייו של אדם, בתנאי, כמובן, שלא נלחמים בו ברצינות – אז הדברים באמת עלולים להשתבש. באופן דומה, הדמון האישי יכול להתבטא באופן מאוד לא נעים עבור אדם: למשל, לשים מקלות בגלגלי קידומו החברתי; או לספק באופן מתמיד שותפים לאותה תוכנית יחסים בלתי מספקת לחלוטין (נניח, מסוג "אהוב אותם ועזוב אותם"). אבל עדיף להימנע מלהילחם בו למען אושרך, במיוחד כפי שמובן בחברה. ראשית, זה חסר טעם ורק יחמיר את המצב, ושנית, קארמה מתכוונת למשהו אחר לגמרי: שינוי חזק של נקודת ההרכבה. ועד שהאדם לא יעשה זאת, הדמון לא יניח לו. במקרה הקיצוני ביותר של התנגדות עקשנית, מתחילים אובדנים כבדים ובלתי הפיכים, כולל מחלות ומוות של יקיריהם ושל האדם עצמו, מכיוון שאי אפשר להערים על שליח אגרגור הרצון.

מלאך המידע

ולבסוף, הישות השלישית, הנשלחת לעזרת האדם על ידי אגרגור הפעולה, היא מלאך המידע. משימתו היא לעזור לאדם להתמצא בזרם האירועים החיצוניים והפנימיים היומיומיים, כדי שירגיש טוב יותר את רצון האגרגור הקארמתי שלו, כולל היכולת להתכוונן אליו ברגע הנכון ולקבל את מסרו, או לחלופין, להעביר לו מידע המעניין אותו. מלאך המידע פועל הן בעולמו הפנימי והן בעולמו החיצוני של האדם.

בעולם הפנימי הוא מתבטא כקול שקט, לא פולשני וקצר מאוד, המפרש אירועים. קל מאוד להפריע לו, והוא לעולם אינו מתווכח או מתעקש על עמדתו. אך האדם משתכנע ללא הרף בצדקתו, אם כי קול זה לרוב אינו עונה דבר לשאלה "למה?", כלומר הוא אינו משכנע בצדקת הוראותיו ואינו מפרט אותן בשום צורה. משימתו היא להעביר מידע מהותי לאדם, אך לא לשכנעו באמיתותו.

בעולם החיצוני, מלאך המידע שולח לאדם אנשים, ספרים ומקורות מידע חשובים אחרים עבורו, ומדגיש אירועים באופן כזה שמשמעותם העדינה ותפקידם בחייו יתבררו לאדם. אדם מפותח יודע לקרוא את סימני מלאך המידע באירועים רגילים ביותר של החיים החיצוניים, מה שמאפשר לו להתנהג בצורה מדויקת בהרבה ולבצע פחות מאמצים חסרי טעם. ברמה גבוהה, אדם רואה את סימניהם של מלאכי מידע אחרים, כלומר סימנים בחיי אנשים אחרים, ולכן יכול לומר רבות על מצביהם העדינים.

מאבק הדמויות העדינות על השפעה על האדם

שלוש הישויות העדינות המתוארות (השלישייה העדינה), השומרות על האדם ומובילות אותו בדרך ההתפתחות (בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לאו, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לאו) נתקלות, עם זאת, בהתנגדות עזה מצד גאגטונגרהדמון גאגטונגר כולל בתוכו ואחראי למספר דמונים נמוכים יותר: היסטורג, פוקרמה ואורפרפ. לכל אחד מהם עוצמה משמעותית.

גאגטונגר תמיד הבטיח חדירה רחבה למערכת השמש שלנו של החיידקים בעלי הרטט הגס של הרוע הקוסמי, הנקראים "עקרון האגו". ממרכזים אסטרליים אפלים של פליטת שקר, גניבה, אלימות וצביעות דתית, הוא יוצר רעיונות שאותם הוא מקרין לאחר מכן למישור הפיזי, כדי לאפשר קיום לכל התודעות הנפולות והבלתי מושלמות עדיין (כמו הלא-אנושיים)., אשר ממש מסית עליהן את השביעייה העדינה. ואף על פי שזה לא כל כך פשוט, מכיוון שהשביעייה העדינה קיימת על רעידות נמוכות יותר מאשר השלישייה העדינה, עם זאת, לשביעייה בהתחלה מצליח הרבה להשחית את השפעת השלישייה. כמה טכניקות אופייניות (כמובן, לא כולן) של מלחמה זו מתוארות להלן. עם זאת, הקורא צריך תמיד לזכור את מוצאה הרם של השלישייה העדינה. ניתן לראותה כשלוש היבטויות של אותה ישות. ייתכן שכאן מתאים המושג של מלאך שומר, אך לא בהבנתו המסורתית מדי.

השיטה העיקרית של מאבקו של גאגטונגר בשלישייה העדינה טמונה ביצירת דמות אויב, המושלכת עליה. או במילים אחרות, השלישייה העדינה מואשמת בחטאי השביעייה העדינה, בעוד שהאחרונה מנצלת את זרמי המידע-אנרגיה שלה. טכניקות אלו פועלות, עם זאת, רק כל עוד האדם מבחין רע ברמות הרטט של זרמי המידע-אנרגיה.

המאבק העיקרי מתנהל בגבולות האגרגורים הראשיים, כלומר, עם הדמון האישי נלחמים הדרקון והשחור, אל הנפש האוהבת נשלחים החזיר, הצהוב והנחש, ועם מלאך המידע נלחמים הדחיין והאפור, אם כי אפשריים, כמובן, גם יחסי גומלין צולבים.

הדמון האישי נגד הדרקון והשחור

עם הופעת הדמון האישי, המתבטאת כדחף חיצוני או פנימי לשנות באופן מהותי את מיקום נקודת ההרכבה, מתעורר מיד הדרקון ונושא, למשל, את הנאום הבא: "אדם – זה נשמע גאה. ואתה בכלל מיקרוקוסמוס, יקום בזעיר אנפין, וכן רוח נצחית, שהייתה קיימת תמיד ואינה כלה. כל המורים, הן העליונים והן הארציים, נמצאים בתוכך, כך שאין לך מה ללמוד ולשם מה, וקל וחומר אסור לך להגיב לפרובוקציות טיפשיות של כאוס חיצוני או אויבים פנימיים ברורים." בגרסה פחות משכילה, הדרקון אומר פשוט: "אני יודע על עצמי הכי טוב מכולם, וכולכם יכולים ללכת לעזאזל!" המשמעות העיקרית של נאומים אלה היא לשמור את נקודת ההרכבה במצבה הראשוני, וככל ששינוי משמעותי דחוף יותר לאדם, כך הופך הדרקון פעיל יותר: "מאוחר מדי לשנות אותי! אני כבר אמות כפי שאני!" – הוא מסיים את נאומו המאשים בנוגע למעשים הפליליים של הדמון האישי.

השחור מטיל את האשמה על כל הצרות הפוקדות את האדם על הדמון האישי. יתר על כן, הוא מציג את עצמו כמגן היחיד מפני התוקפנות הגוברת של העולם. "כוחות אויב מתקבצים סביבך", הוא מאיים על מארחו, "התחמש לפני שיהיה מאוחר מדי!" אכן, שינוי חזק של נקודת ההרכבה מעביר את האדם למציאות חדשה עבורו, שבה מנגנוני הגנה ישנים מפסיקים לפעול. אך זה, באופן כללי, אינו אומר שהוא יהיה חסר הגנה שם, וקל וחומר אינו אומר שיש להתחמש מיד עד השיניים בכלי נשק מוכרים. למעשה, השחור רוצה להפנות נשק זה להגנה מפני "התוקפן" שמאלץ את האדם להסיט את נקודת ההרכבה. תוצאת פעילותו של השחור היא לעיתים קרובות תפיסתו של האדם את הדמון האישי שלו כאויב מר וערמומי, מה שמשתקף גם ביחס שלילי כלפי דמות היריב הפנימי, שהוא מועיל ביותר לאדם, ומשמש כמעין מחלקת בקרת איכות ומונע הפתעות רבות ולא נעימות בעתיד. ברמה נמוכה, היריב נתפס בדרך כלל כאויב, והדמון האישי כמעט נתפס כדמות שטנית (מכאן השם).

נפש אוהבת נגד חזיר, צהוב ונחש

עם הנפש האוהבת נלחמים שלושה – החזיר, הצהוב והנחש.

ברגע שאדם חווה במגע עם אחר תחושה יוצאת דופן, המסומנת בכל גוון של המילה "אהבה" או קרוב לכך, החזיר שלו פותח את לועו לרווחה, וצועק בשמחה: "סוף סוף חג גם ברחוב שלי! עכשיו אוכל סוף סוף להשמין קצת אחרי כל השנים האלה של רעב כפוי!" החזיר אפילו לא חושב לגרש את הנפש האוהבת; נהפוך הוא, הוא מברך אותה מכל וכל, אך תוך כדי כך מעביר בעדינות את נקודת ההרכבה של האדם לאזור התואם קליטת אנרגיות טעימות יותר עבורו. אלה לא בהכרח אנרגיות מיניות, אם כי, כמובן, הן מושכות את החזיר באופן קיצוני. אך גם התאהבות רומנטית טהורה, המתבצעת בהתאם לסטריאוטיפים של הספרות היפה, חוסמת לחלוטין את תפיסת האדם את האנרגיות של הנפש האוהבת. ואם מתברר שגם בן הזוג מכוון לצריכה, אז צמד החזירים הידידותי לא רק מוריד את רמת המדיטציה, אלא גם מזהם במהירות את האווירה העדינה של התקשורת. האוהבים מתחילים, מסיבות שאינן ברורות להם עצמם, לריב על זוטות, להרגיז זה את זה וכן הלאה. הקושי טמון גם בעובדה שכדי לקלוט את האנרגיות של הנפש האוהבת, נדרשת התאמה מתאימה של שניהם, ופעילות של לפחות אחת מדמויותיהם העדינות באחד מבני הזוג לפחות הופכת למכשול בלתי עביר כאן.

הצהוב יכול להתנהג באופן שונה בהתאם לרמת האינטימיות בתקשורת. כל עוד לא נוצר קשר, הוא יכול לזרוע ספק בנפש האדם: "האם אפשר לסמוך על האדם הזה? אסור לפתוח את הנפש לכל אחד"; או ישירות לעוות את תפיסת בני הזוג זה את זה; לארגן מצבי שווא, הטעיות, אי הבנות הדדיות וכדומה. אם, למרות התנגדותו, מתחילה בכל זאת מדיטציה גבוהה בין בני הזוג, הצהוב שואף להוריד אותה ככל האפשר ולשלוח את הזוג לעולמות פוקרמההדמונית פוקרמה – זוהי הזונה העולמית, האם והמקור של כל מעוותי המין, הזונות והנואפות. היא שולטת במיומנות בכוח העצמתי ביותר על פני כדור הארץ – האנרגיה המינית. היא מפתה אנשים לגרור את נפשם הנפולה והבלתי יציבה בפני ניסיונות כאלה לביצת העופרת של האנטי-עולם, ולהפוך אותם למחזורי אבולוציה שלמים לעבדים צייתנים של גאגטונגר., ולעוות את מילותיה ורגשותיה של הנפש האוהבת כאילו הם באו משם. יחד עם זאת, לתפיסת הנפש האוהבת נדרשת רמה גבוהה של אמון ותיאום של נקודות ההרכבה של בני הזוג, וברגע שהיא אובדת, היא חדלה להיות נשמעת. וכאשר הקשר מופר הצהוב אומר לאדם: "נו, הנה, שוב לא זה – בוא נמשיך לחפש" – למרות שיש ללמוד להקשיב למה שהאגרגור הגבוה אומר לך, ולא לחפש מגפון, לידו שומעים טוב יותר (שכן הוא אינו משתמש במגברים).

הנחש יתחיל בסיפור בדיחה מתאימה על רומיאו ויוליה, או, חמוש בגיטרה, ישיר שיר עם המתחיל במילים: "יקירי חזר מהצבא". אם זה לא עוזר והוא מתעלם, הוא יכול להראות לצעיר את אהובתו בצורה מעט פרודית, למשל, להדגיש את נמשיה: "איזה סוג של רגש עמוק יכול להיות לאף מנומש באביב?" אי אפשר להתייחס לבעליו – מכל מין – ברצינות. הנחש תמיד שואף להכניס למערכות יחסים מידה של הומור או אירוניה, המהווים הרס למדיטציה המתקיימת בפועל. וככל שהיא גבוהה יותר, כך נדרשים פחות אמצעים לכך. חיוך סרקסטי לא בזמן יכול לשבור קשר שנוצר במאמץ רב, והוא לא יחזור לעולם, לשמחת הנחש הגדולה.

מלאך המידע נגד הדחיין והאפור

עם מלאך המידע נלחמים הדחיין והאפור.

הדחיין דורש, ראשית, ספציפיות, ושנית, יישום מיידי של המידע שהתקבל ממלאך המידע. יתר על כן, הדחיין מאלץ את האדם לדחוק כל הזמן את האינטואיציה שלו, במקום לחכות בסבלנות להוראות ממלאך המידע, המגיעות מאליהן, הן בעולם החיצוני והן בעולם הפנימי. רבים מסימני מלאך המידע הם בתחילה כלליים בטבעם ומדויקים בהמשך לפי הצורך, והדחיין מאלץ תהליך זה, ובכך משבש את הקשר. בנוסף, בדרך כלל משתמשים בשפה מיוחדת כדי ליצור קשר זה, שמלאך המידע מציע למחצה, והאדם עצמו מבהיר את המחצית השנייה, וזה דורש מהאדם מאמץ ממושך, שבתחילה כמעט אינו מניב תוצאות, והדחיין, כפי שאתם מבינים, אינו יכול לסבול זאת. יחד עם זאת, כפיית הראייה הברורה שלו, האינטואיציה שלו וכדומה מובילה לאובדן הקשר עם מלאך המידע, והערוץ המתאים נלכד על ידי אורפרפהדמון אורפרפ – זהו העיקרון המארגן של הצורה בחומר. הוא מייצג את התודעה הנמוכה של גאגטונגר, האחראית על יצירת צורות ומבטיחה, באמצעות יסודות הטבע, את ההגשמה הישירה של מטרותיו ותוכניותיו של לוציפר על פני כדור הארץ. בפרט, אורפרפ הוא שיצר את העיקרון הטורף בממלכת החיות – חוק הטורף ההדדי. אורפרפ הוא בונה מזימות, נוקם, מעניש., מה שבתחילה יכול להיתפס על ידי האדם אפילו כהגברה של הערוץ, שכן השמיעה משתפרת, אך אופי המידע המתקבל, רמת מהימנותו והשפעתו על האדם חושפים במהרה את מקורו.

האפור מטיל במהירות רבה ספק בכל מידע המתקבל אינטואיטיבית על ידי אדם. סימנים חיצוניים הוא לרוב מייחס לאמונות טפלות, אך לעיתים הוא מפרש אותם בעצמו, באופן טבעי, כמבשרים של צרות בלתי נמנעות – איזה סוג, הוא אינו נוטה לפרט. מה ההבדל? מחלות, תאונות, אסונות טבע, פשיעה מאורגנת או לא מאורגנת – בכל מקרה, אל תצפו לטוב. ברור שהאפור מכחיש לחלוטין את האפשרות של כל חיזוי ספציפי של עתידו (או של מישהו אחר) על ידי אדם, קל וחומר השפעה קונסטרוקטיבית עליו. ברמה גבוהה יותר של קשר עם מלאך המידע, כאשר הוא שולח לאדם זרם מידע ברור, האפור ידבר בנימה כזו, למשל: "הנה עוד שטויות נכנסות לראשו, אז הוא מיד כותב אותן על נייר. הוא צריך להתבייש באנשים, אם הוא לא ירא שמיים! חצי ממה שאתה כותב הם אמיתות ידועות, השאר הוא הטעיה גסה, טוב לפחות שהיא כנה".

לסיכום, המחבר מציע לקורא לשקול, כתרגיל, את השתתפותם של חברי השביעייה העדינה בתפקידים ספציפיים שנופלים בחלקו של אדם בחייו. המחבר עצמו מגביל את עצמו רק לכמה דוגמאות אופייניות (לאחר התפקידים מצוינים החברים המובילים בשביעייה העדינה).

תפקידים משפחתיים

אב — דרקון, שחור, חזיר, אפור.
אם — דחיין, שחור, אפור.
בן — נחש, חזיר, שחור, צהוב.
בת — חזיר, צהוב, נחש, שחור.
ילד קטן — דחיין.
סבתא — צהוב, אפור.
סבא — אפור, שחור.
כלה — נחש, צהוב, שחור.
חתן — שחור, נחש.

תפקידים חברתיים

בוס בכיר — דרקון.
בוס ישיר — שחור.
כפוף רחוק — אפור, צהוב.
כפוף ישיר — אפור, נחש, צהוב.
איש רשמי (למשל, מאיטר ד'הוטל) — דרקון.
לקוח — אפור, שחור (במדינות מפותחות — חזיר).
מוכר — שחור, דרקון (סחורות חסרות), (במדינות מפותחות — נחש).
עובד — אפור, נחש (במדינות קפיטליסטיות — דחיין, שחור).
גבר מאוהב — שחור, נחש.
אישה מאוהבת — חזיר.
מאהב — נחש, חזיר.
מאהבת — חזיר, נחש.

תפקידים במסיבה

אורח — צהוב, נחש, דרקון.
מארח — דרקון, צהוב, נחש.
אישה יפה — דרקון, חזיר.
אישה לא מושכת — שחור, אפור.
אישה סקסית — נחש.
גבר יפה — דרקון, נחש.
גבר מורכב — דרקון, חזיר.
גבר מעניין — נחש.